על שולחנות רבים בישראל מככב, יותר מכול, העוף הצנוע. מרכזיותו בתפריט הישראלי הפכה אותו למוצר בסיסי, שרשתות המזון מקפידות להחזיק בשפע ושהמבצעים עליו מושכים לקוחות. כזכור, מבצע "עוף בשקל" הוא שהפך את רמי לוי לשחקן אטרקטיבי במיוחד בשוק רשתות המזון. ישראלים אוכלים הרבה עוף, וצריכתו מובילה את הטבלה העולמית. בישראל צורכים לא פחות מ־64 ק"ג עוף לשנה לנפש בממוצע, יותר מכפול מהממוצע במדינות ה־OECD, עם כ־31.3 ק"ג לנפש. הבאה בתור אחרינו היא ארה"ב, עם 50 ק"ג לנפש בלבד. הממוצע העולמי משתרך הרחק מאחור: כ־14.7 ק"ג לנפש בלבד.
עלייה במחירי העוף, כמו זו שמתרחשת בשנה האחרונה, משמעותית במיוחד למשק הבית הישראלי. ענף הפטם – עוף למאכל – הוא אחד הגדולים בענפי החקלאות, והיקף המכירות שלו עומד על כ־7 מיליארד שקלים בשנה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ־8 אחוזים מהוצאות המזון של משק בית בישראל הן על עוף. ייתכן שהדבר קשור גם להעדפות כשרות ולמיעוט תחליפי בשר אחרים, אך מכל מקום – במשפחות רבות בישראל עוף הוא חלק עיקרי מהתפריט.
נוכח המציאות הזו, מפתיע לשמוע שמחירי העוף כאן גבוהים במיוחד, ושהמגוון מצומצם. לישראלים קשה לדמיין זאת, אבל בעולם ישנו מנעד רחב של איכות גם בתחום העוף, הנחשב למזון פשוט. טעמו של בשר העוף עשוי להשתפר מאוד באמצעות אספקת מזון ותנאי מחיה שונים לתרנגולות. תנאי הגידול של התרנגולות בארץ ירודים לעיתים קרובות, ומזונן משופע באנטיביוטיקה ובזרזי גדילה, הפוגעים בסופו של דבר גם בטעם הבשר. במקומות אחרים בעולם, גידול הומני ואורגני של עופות מקובל הרבה יותר, ויש היצע מגוון ברמות איכות שונות. עוף "איכותי" הוא טעים יותר, יקר יותר ומככב גם במסעדות יוקרה – משהו שבארץ כמעט ולא קיים.
אם לא די בכך שאיכות העוף כאן נמוכה, מחיריו, כמו בהרבה מוצרים אחרים, יקרים בהשוואה בינלאומית. על פי נתוני ה־OECD, מחירי העוף והבשר בישראל גבוהים בעשרות אחוזים בהשוואה למדינות המפותחות.
מחירי העוף בישראל גבוהים מאז ומתמיד, אבל בשנה האחרונה הם מטפסים עוד ועוד. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דיווחה על עלייה חריגה של כ־7 אחוזים במחיריהם של כלל מוצרי העוף במהלך שנת 2021. בשטח, ייתכן שעליית המחירים חדה הרבה יותר: על פי גורמים בעולם הקמעונאות ששוחחנו איתם, נקודת השפל האחרונה של מחירי העוף, כשהתחרות בענף הייתה בשיאה, הייתה ביוני 2020, ואז מחירו של קילו עוף שלם הגיע לכשמונה שקלים. כיום, לעומת זאת, המחיר עלול להגיע לכ־19 שקלים. בחלקים מסוימים בעוף העלייה חדה אף יותר: מחיר הכרעיים למשל הוכפל בתקופה זאת, ומחירו של חזה העוף, שממנו מכינים את השניצל הפופולרי כל כך בישראל, עלה בעשרות אחוזים.
העלייה הזאת פוגעת בעיקר בשכבות החלשות, שצריכת העוף בקרבן גדולה משמעותית מאשר בשכבות החזקות. על פי סקר הלמ"ס מ־2018, ממוצע ההוצאה החודשית על עוף חי או טרי עומדת על 93.2 שקלים עבור החמישון התחתון, ועל 48.5 שקלים עבור החמישון העליון. ההבדל הזה קשור כנראה ליחסים תחליפיים בין בשר בקר לבשר עוף, כאשר משקי בית אמידים יכולים לצרוך יותר בשר בקר במקום העוף הזול. התייקרות ניכרת של מחירי העוף תגדיל את ההוצאות של כל בית בישראל, אבל משפחות מהעשירונים הנמוכים עלולות לוותר עליו לחלוטין.
מחיר העוף הוא תנודתי מטבעו, ותלוי בגורמים רבים. כשני שלישים מהעלות למגַדלים נובעת מהמזון שהעופות אוכלים, שהתייקר מאוד בשנה האחרונה. המזון לעופות מורכב בעיקר מתירס וסויה, שני מוצרים שעלותם האמירה, ושמגיעים לארץ בייבוא – וגם עלויות השינוע זינקו במאות אחוזים. ההתייקרות של המזון לעופות מייקרת גם את העוף הנמכר למשחטות, ומשם המחיר מתגלגל לצרכן. גם ההתפרצות האחרונה של שפעת העופות הביאה להשמדה המונית של עופות, חלקם עופות למאכל, וצפויה לייצר מחסור מסוים שיעלה את המחירים עוד.
אבל מעבר לסיבות האובייקטיביות לעליית מחירים, גורמים בענף מספרים על צמצום מכוון בימי שחיטה, צעד שמעלה את המחירים באופן מלאכותי. כשיש פחות ימי שחיטה יש גם היצע קטן יותר של עוף, וכך המחירים עולים. זו לא הפעם הראשונה שהתנהגות כזו מתקיימת בענף. מגדלי העופות כבר פעלו בעבר לצמצום ההיצע של העופות, כולל צמצום ימי שחיטה. הם טענו אז כי סבלו מהפסדים בעקבות ירידת מחירים שמקורה בעודף היצע, ולכן הקטינו במכוון את מספר העופות בשוק כדי שמחירם יעלה ורווחיהם יגדלו. אם המשחטות עצמן היו נוקטות בצעד כזה, הוא היה מוגדר כתיאום מחירים לא חוקי, אבל מגדלי העופות יכולים לצמצם את האספקה – גם תוך תיאום בינם לבין עצמם, ואין בכך שום עבירה על החוק.
מגדלי העופות למאכל מוגדרים חקלאים, ועל כן זכאים לפטור מיוחד מחוקי הגבלים עסקיים. הפטור הזה מאפשר לחקלאים בכל התחומים להיפגש ולדון במצב הענף, כולל תיאום מחירים, כמויות וניסוח אסטרטגיה לשוק, כדי לשמור על רמת המחירים. מה שבענפים אחרים נחשב עבירה פלילית, הוא מותר וחוקי בעבור חקלאים, ומוצג כצעד שנועד לשמור על המגזר החקלאי. המגדלים בענפי הייצור השונים אכן משתמשים בפטור הזה, ופועלים בתיאום במקרים של "עודפי ייצור" או "מחירים נמוכים מדי", מבחינתם.
ההתייקרות החדה במחירי העוף פוגעת בעיקר בשכבות החלשות, שצורכים אותו יותר מהשכבות החזקות
כך למשל, מגדלי התפוחים יכולים לדון בשאלה מדוע מחירי התפוחים השנה נמוכים מדי ולהחליט להעביר כמות פרי נכבדה ליצוא, כדי להוריד את המחיר. מגדלי תפוחי אדמה עשויים להסכים ביניהם, בשנה שבה היבול היה גבוה במיוחד והיה חשש שהמחירים ירדו, להעביר חלק מהתוצרת לתזונת בעלי חיים. מגדלים בענפים שונים יכולים להסכים על השמדת יבול, כדי לצמצם את ההיצע ולמנוע מהמחירים לרדת. דווקא במדינה שמדברת רבות על מחירי הפירות והירקות, יש חקלאים הפועלים לשמור על המחיר הגבוה, כולל באמצעות השמדת תוצרת חקלאית. כל אלה אינם מקרים תאורטיים, אלא מעשים שבשגרה. מדובר בקרטל לכל דבר ועניין שפועל בחסות החוק, ותפקידו לעשות את מה שעושה כל קרטל מאז ומעולם: לשמור על המחירים גבוהים ולרפד את כיסיהם של בעלי העניין.
גם בענף העוף למאכל עושים את זה, ובאופן חוקי. רק לפני כשנה וחצי הפעילה המועצה לענף הלול "תוכנית למניעת ייצור עודף בפטם". במסגרת התוכנית רכשה המועצה מראש ממגדלי העופות את עודפי הייצור שלהם במשך ארבעה חודשים, בהיקף של כ־8,000 טונות, בכארבעה מיליון שקלים.
כדאי להתעכב רגע על המונח המטעה הזה, "עודפי ייצור". המשמעות היא שמספר התרנגולות בתקופה מסוימת היה גבוה יחסית לצורכי השוק. וכמו בכל ענף, כשההיצע גבוה מהביקוש – המחירים ירדו. אלא שבניגוד לצרכנים שדווקא נהנים ממחיר נמוך, החקלאים מעוניינים להשאיר את המחיר גבוה. המשמעות של אותה תוכנית "למניעת עודפי ייצור", היא שמועצת הלול שילמה למגדלי עופות כדי שלא יגדלו עופות. המגדלים רוקנו את הלולים לתקופה מוסכמת, וקיבלו תשלום של 50 אגורות לקילוגרם עוף ששיווקו נמנע, כנגד כל יום שבו לא נמכרו עופות. וכמובן – הם גם נהנו ממחיר גבוה יותר על העופות שכן נמכרו בסופו של דבר, כתוצאה מצמצום הכמויות בשוק. את התוכנית הזו אישרו שר החקלאות ושר הכלכלה דאז, שבפשטות פעלו בניגוד לאינטרסים של האזרחים. עד שנת 1992 יכלה מועצת הלול לתכנן ממש את השוק, עם מכסות שחולקו למגדלים והגדירו את כמות העוף המיוצרת בישראל. שיטת המכסות הזאת גרמה כמובן לצמצום כמויות ולעליית מחירים, אך היא בוטלה כבר בשנות ה־90 (והושארה על כנה בענף הביצים עד היום), מה שאכן הביא לירידה במחירי העוף. אבל גם היום, החוק מאפשר למועצת הלול סוג של "תכנון רך", וכך היא פועלת להבטחת "תמורה הוגנת" למגדלים באמצעות קביעת מחירים מובטחים ומחירי מינימום, תמיכות כספיות ורכישת עודפים.
לא ברור עד כמה הפרקטיקות הללו הן חלק ממה שגורם עכשיו לעליית מחירים, ובאיזו מידה. אבל אפשר להניח בבטחה שככל שהתחרות המקומית מוגבלת, הדבר משפיע על רמת המחירים הגבוהה בשגרה.
כנפיים שבורות
כל זה נכון במיוחד על רקע הבלעדיות של הייצור הישראלי בענף העוף. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 100 אחוזים מהעופות שנאכלים בישראל – גם מיוצרים בישראל. אין בארץ עוף שמגיע מייבוא, ועל כן כאשר מחיר העוף המקומי עולה, אין לצרכן הישראלי אפשרות לרכוש עוף אחר. הסיבה לכך, כמובן, היא מכס גבוה המוטל על יבוא עוף לישראל. אומנם קשה לייבא בשר עוף טרי, בשל חיי המדף הקצרים שלו (כארבעה ימים), אבל עוף קפוא אפשר בהחלט לייבא, אלמלא מדינת ישראל הטילה עליו מכס בשיעור של כ־4.5 שקלים לקילוגרם.
כבר ב־2012 המליצה ועדת קדמי לבדיקת התחרותיות והמחירים בשוק מוצרי המזון והצריכה, על הפחתת מכסים במוצרי חקלאות שאינם מיוצרים בישראל או שהיקפי הייצור בהם זניחים, וכן במוצרים ששיעור המכס עליהם גבוה במיוחד ויוצר חסם סחר. בין המוצרים הללו: בשר בקר טרי, עגלים, בשר כבש ובשר עוף.
בעולם בשר הבקר אכן בוצעו שינויים מסוימים כדי להגדיל את התחרות בתחום. מ־2015 משרד הכלכלה מחלק מכסות פטורות ממכס לייבוא בשר טרי, ומאז הן הוגדלו באופן ניכר. בנוסף, הוארכו חיי המדף של בשר בקר טרי בוואקום מ־45 יום ל־85 יום, מה שאפשר את פתיחת היבוא ממדינות שעד אז לא יכולנו לייבא מהם, כמו דרום אמריקה. בעקבות הצעדים הללו ירד מחיר הבקר באופן משמעותי, והוא עשוי לרדת אף יותר – אם המכס יבוטל כליל.
לעומת זאת, בשוק העוף נשארנו רק עם השוק המקומי והיקר. כך נמנעת כניסתם של שחקנים חדשים לתחום, שעשויים להוריד מחירים ולצמצם תקופות מחסור. בשוק המקומי צמצום בימי שחיטה, כמו בערבי חגים, מביא מיידית לצמצום ההיצע. זו הסיבה שלקראת חג הסוכות המדפים מתרוקנים מעופות. בתקופות כאלה, תוספת יבוא הייתה יכולה להקל על המחסור, וקיומו של שוק יבוא מפותח היה יכול להוריד את המחירים בשגרה. אך כאמור, הדבר לא קורה.
הרפורמה הגדולה שהוכרזה בענף החקלאות, הפכה בינתיים לקול ענות חלושה. עיקרה היה הפחתת מכסים על יבוא תוצרת חקלאית, ויצירת שוק יבוא מפותח שיוריד את מחירי הפירות והירקות. אלא שבינתיים הרפורמה הזו נתקעה בדיונים אינסופיים, בלי שום הסכמה עם נציגי החקלאים, וגם הפחתת המכסים שעליה הכריזו שרי האוצר והחקלאות עדיין נתונה במחלוקת וטרם יצאה לדרך. אפילו הרפורמה השאפתנית הזו לא כללה את הפחתת המכס על גידול עוף. חלק מרכזי מהתזונה הישראלית דורש טיפול, אבל בינתיים אין מי שירים את הכפפה.
