עננת עסקת הטיעון בין הפרקליטות לנתניהו התפוגגה השבוע. כותבת שורות אלו התנגדה אומנם לעסקת טיעון כזו, ועל אחת כמה וכמה לעסקה עם קלון, אך היו לא מעטים שתמכו בה וראו בה הזדמנות לרפא את החברה הישראלית. מבלי להיכנס לדיון אם עסקה כזו הייתה אכן מביאה ל"ריפוי" (לעניות דעתי, לא), ראוי לתת את הדעת לתפקודו של השר העומד בראש מערכת המשפט על כל שלוחותיה, ושלפי כל הראיות הנסיבתיות מאוד לא חפץ בה – גדעון סער.
אף שסער אינו עובר את אחוז החסימה בסקרים, הוא ממשיך להיות אחד השחקנים המשפיעים בפוליטיקה הישראלית מתוקף התפקיד שמילא במערכות הבחירות האחרונות, ואף שהאידיאולוגיה הנוכחית שלו לוטה בערפל. מה שמניע אותו כעת אינו ערכים סוציאליסטיים או קפיטליסטיים, ליברליים או שמרניים, אלא ערך עליון אחד: גדעון סער. ליתר דיוק, הנקמה שלו על כך שלא נבחר להנהיג את ישראל בבחירות 2021, אף שבתחילת הדרך היה נדמה שדרכו להנהגה סלולה. כך גם צריך לבחון את התנהלותו ביחס לעסקת הטיעון ולפוליטיקה הישראלית באופן כללי.
לגדעון סער אין אינטרס שעסקת טיעון תצא לפועל, משום שהוא מעוניין להשאיר את נתניהו כדבק של הממשלה הנוכחית. לא שעזיבת נתניהו הייתה מפרקת את הממשלה, אך המשך נוכחותו בזירה הפוליטית ודאי מסייעת להנשמתה. סער, בכל מקרה, נערך גם לאפשרות שהעסקה תקרום עור וגידים. באמצעות אנשיו, שחלקם נשארו בליכוד, הוא מסוגל לדחוף לקידום מועמד קש שיוכל להגשים את נקמתו אם נתניהו אכן יפרוש – ישראל כ"ץ.
סער מעדיף את כ"ץ כראש הליכוד משום שהוא נחשב לחלש לעומת גלעד ארדן, ניר ברקת או יולי אדלשטיין, ואינו אהוד בציבור, מה שיחליש את הליכוד בטווח הארוך וגם לא יאפשר למפלגה להסתגל למפץ שאחרי עזיבת נתניהו. לסער הדבר עדיף משום שנתח לא מבוטל מחברי המרכז נתונים גם היום להשפעתו, ובוודאי להשפעת מקורבו חיים כץ, כך שהוא יוכל להתל בשאר המועמדים מבחוץ. לסער אין רצון לחזור לליכוד והוא לא בונה על כך שכ"ץ יפתח לו את הדלת חזרה; הוא פשוט רוצה לראות את המפלגה שהייתה ביתו מתרסקת. למה? כדי לנקום בליכודניקים על שלא בחרו בו.
לא רק מפלגת הליכוד ונתניהו צריכים לשלם על כך שהמתפקדים לא ראו בסער מועמד טוב דיו. התיאבון לנקמה מופנה כלפי המחנה הלאומי כולו. תחילה שלח סער את הימין לספסלי האופוזיציה, וכעת הוא מקדם חוקים שיסנדלו את הימין וישאירו אותו באופוזיציה מבחינת פוטנציאל המשילות ביום שבו הוא יחזור לקואליציה.
חוק הצנזורה על הרשתות החברתיות הוא דוגמה קלאסית לכך. שר המשפטים, בניגוד לראש הממשלה לשעבר שעצר את החקיקה המסוכנת, מבקש לתת לשופטים להחליט מי יכתוב מה. זה מנוגד לכל ערך ימני וליברלי, ולא זו בלבד אלא שלסער ברור שהנפגעים העיקריים יהיו אנשי הימין. אין לו גם שום בעיה לעוות את מוסדות המדינה לטובת ההסדרים הפוליטיים שלו: ביבי המציא משרדים? גדעון ממציא חברי כנסת וסגני שר נורווגיים. ביבי חסם גנרלים עם כללי צינון? סער מונע מאנשים להשתמש בכספם הפרטי (ע"ע חוק ברקת, שהגישה שרן השכל בהוראת סער כבר בכנסת ה־23). הוא לא ראש ממשלה עכשיו? הוא יעביר חוק שיגביל כל אחד, העיקר לקצר את התור עד שיגיעו אליו. הימין לא רצה אותו? אין בעיה. הוא ימנה שופטים אקטיביסטים על הראש של הימין.
לראשונה בישראל פוליטיקאי מנהיג פוליטיקה של נקמה, והופך בכך לפוליטיקאי הבעייתי ביותר כאן, שלא לומר המסוכן ביותר. שום דבר לא מעניין אותו למעט גדעון סער ונקמתו במי שלא ראו בו את מה שהוא רואה בעצמו. אין בו שמץ של כבוד למסורת הפוליטית או לאיזונים ולבלמים, והוא מעריך רק את עצמו. כרגע הוא על הסוס, אבל כשבשמאל יזהו שמדובר בפוליטיקאי ציניקן ונקמן שאינו שומר חסד לאף אדם, איש לא ירצה בקרבתו. ומה הוא שווה לבדו? כלום. מדוע שיאיר לפיד או בני גנץ ירצו לחבור לאדם שמסוגל בכל רגע לבגוד בהם? אם מישהו מכין לך מארב, עדיף שזה יהיה נפיל כמו נתניהו ולא מי שאינו עובר את אחוז החסימה.
