המהפכה הגדולה של ממשלת בנט־לפיד בהתייחסותה למגפת הקורונה היא העברת האחריות לציבור. למדיניות הזאת יש מחיר כבד: היא לא רק מפריטה את המגפה אלא הופכת אותה לפוליטית.
"אבא ואמא לא יגידו לכם יותר מה לעשות", זה היה המסר של ראש הממשלה נפתלי בנט ושר הבריאות ניצן הורוביץ כשעדכנו אותנו בתחילת ינואר על הפסקת בדיקות ה־PCR לציבור כולו והעברת האחריות לנו בבית, שניבדק בעצמנו ונדווח על התוצאות. אתמול (ה') גם הועברה להורים, עם ביטול בידודי התלמידים, האחריות על בדיקתם העצמית של ילדיהם פעמיים בשבוע, תוך מתן אמון שידווחו אמת בטופס המקוון. המדיניות שממשלת בנט מבקשת להוביל גורסת שהמדינה העניקה לאזרחיה כלים ואחריות, ואם לא ישתמשו בהם – האשמה מוטלת עליהם. התוצאה היא פער בלתי נסבל בין המחוסנים ובעלי האמצעים ובין הלא מחוסנים (מבחירה או מבורות) או חסרי המשאבים. הוויתור עליהם ועל בריאותם הוא שבר בחוזה החברתי שבין ממשלת ישראל לאזרחיה.
הפרטת המגפה לא באה יש מאין. היא עונה על הצרכים של מצביעי מרבית מפלגות הקואליציה: המשך הפעילות הכלכלית, האירועים ההמוניים והכנסים, הנסיעות לחו"ל ועוד. איני מחובבי תיאוריית ישראל הראשונה והשנייה, אך קשה לא להידרש אליה כעת. שיעור המחוסנים ביישובים המשתייכים לעשירונים הגבוהים גדול יותר. בשיעור התחלואה המצב הפוך: בבתי החולים מאושפזים יותר ערבים, דרוזים ויהודים מהפריפריה הכלכלית והגיאוגרפית.
שיעור המחוסנים בקרב בני 60 ומעלה ביישובים המשתייכים לאשכול העליון (העשירי) הוא 87 אחוזים, ובעשירון התשיעי – 72 אחוזים, נכון לתחילת ינואר. לעומת זאת, שיעור המחוסנים בקרב בני 60 ומעלה ביישובים המשתייכים לעשירון התחתון הוא 24 אחוזים, ובאשכול השני 42 אחוזים. בשוהם ובסביון השיעור הוא כ־90 אחוזים; בח'ורה, בערערה ובכסייפה – 8 אחוזים בלבד. בפילוח מגזרי, ביישובים ערביים רק 33 אחוזים מבני 60 ומעלה התחסנו לעומת 45 אחוזים בישובים חרדיים ו־57 אחוזים בישובים יהודיים לא חרדיים.
וכך, בני המעמד הגבוה ממשיכים לצאת למסעדות ולמסיבות המוניות; הסיכוי שלהם להגיע אל בתי החולים נמוך יותר, ולא הם יגיעו לבתי העלמין בשל הידרדרות איכות הטיפול עקב קריסת מערכת הבריאות, כפי שראיתי השבוע כשביקרתי כמה בתי חולים. גם אם בין מצביעי מרצ, העבודה ויש עתיד ישנם כאלה שאינם מתחסנים, הם ייזהרו יותר מהדבקה ויש להם יכולות כלכליות להבטיח את בריאותם ואיתנותם אם בכל זאת יידבקו.
מחיר הפגיעה בחלשים ובלא מחוסנים לא יתבטא בקלפי. לא הם קבוצת הייחוס של השלטון היום. "ככל שהיישוב חזק יותר, מבוסס יותר, מקושר יותר – שיעור המתחסנים גבוה יותר", אמר שר הבריאות ניצן הורוביץ באוגוסט אשתקד. המצביעים ביישובים שדיבר עליהם הם הכוח האלקטורלי של מרצ. הוא יודע שמגבלת התקהלויות וצעדים לצמצום התפשטות המגפה יגבו מהם מחיר כלכלי כבד. המשמעות של מהלך כזה, לפיכך, ברורה: דימום קולות. על הקולות הללו מבקשים לפיד, הורוביץ, מיכאלי ובנט להילחם.
יש להם צידוק מוסרי, כמובן, שהרי הממשלה אפשרה לכולם להתחסן, ומי שבחר לא להתחסן ויחלה או אף ימות לא יוכל להאשים את הממשלה. העברת האחריות מלווה בהעברת האשמה.
הביטחון הרב שהפגינו הורוביץ ובנט לפני האומיקרון היה מוקדם. הם טענו שינצחו את האומיקרון כפי שניצחו את הדלתא, ולא הזכירו שגל הדלתא תחת ניהולם גבה 1,600 מתים. שניהם דקלמו: "נערכנו, התכוננו ותרגלנו. לא יהיו כאוס או קריסה". המנטרה הזו יסודה בתחושת הביטחון שאיש מחברי הממשלה לא יסתכן בהפלתה, אך מתעלמת מהתוצאה העגומה. על הממשלה להחזיר את הממלכתיות ולהוכיח שהיא פועלת למען הציבור ואינה ממשלת ישראל הראשונה. מדובר בדיני נפשות.
