רגע לפני פרוץ חודש אדר לחיינו, קיבלנו השבוע תזכורת דווקא לתשעה באב. קינה גדולה, אבל, בכי ומספד, שק ואפר יוצע לרבים: רזי ברקאי פרש מהגשת תוכניתו "מה בוער" בגל"צ אחרי 27 שנים. אוי לה לספינה שאבד קברניטה.
מי שהאזין לשעתיים שהוקדשו לעזיבה של ברקאי ביום רביעי היה עשוי לחשוב שהוא נקלע לפתע לאירועי יום הזיכרון. השירים היו נוגים, האווירה כבדה, המילים שנאמרו הביעו תחושה שהכול אבוד.
ייאמר מיד: אין שום בעיה עם פרידה מאדם שפרש לפנסיה בגיל 73. כל מקום עבודה ראוי שיכבד את ותיקיו, וגם לגל"צ מותר לפנות שעתיים לטובת מסיבה קטנה בשידור. הבעיה היא שהפרישה של ברקאי הייתה ממופעי היעדר המודעות המדהימים והצורמים ביותר שנחזו כאן בשנים האחרונות, בניצוחם של כל מי שגנבו להם את המדינה, המכונים בראשי התיבות אחו"סלים – אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי. קו ישיר פריבילגי ומפונק מחבר בין "צריך להחליף את העם" של זקן מפא"י יצחק בן־אהרן אחרי היוודע תוצאות בחירות מהפך 1977 ובין המשפט שאמר ברקאי בשידור השבוע: "אני מרגיש שהמדינה בורחת לי, וכבר אין לי חשק לרדוף אחריה". אני מקווה שכל מי ששמע את הדברים רץ מיד להתוודות על חטאיו. בכל זאת, האדמו"ר מרחוב יהודה הימית נוזף בכם, ובמקום להחזיר לו את מה שחמסתם ממנו, אתם ממשיכים לרוץ קדימה כאילו מדובר גם במדינה שלכם.
רזי ברקאי הוא איש שמאל מובהק. נכון, איש שמאל ציוני. נכון, איש שמאל שיש כאלה שהיו שמאלה ממנו. ועדיין, איש שמאל. אין שום בעיה עם זה. הבעיה היא שבעיניו ובעיני סובביו הוא היה שדר אובייקטיבי, שניהל במשך שנים רבות את סדר היום האקטואלי שלנו באופן ראוי והגון. איך הגדיר זאת רינו צרור בפומפוזיות המשונה והרגילה שלו? "ספר דברי הימים של האקטואליה בריבונות השלישית". אז זהו, שלא. "מה בוער" הלכה והפכה למבצר שמאלי מנותק ועבש, שהלך ואיבד מחיוניותו ומרצו ככל שעבר הזמן. קיצורה של התוכנית לשעה במקום שעתיים לפני כשלוש שנים נועד לתת איזה רמז לקברניטיה שהאדמה מתחילה לרעוד תחתיהם, אבל הם כהרגלם המשיכו להרגיש יפים ונכונים, הגונים ואמיצים. ובכן, הם לא.
בשנת 2015 התראיינה באתר וואלה עורכת התוכנית נורית קנטי. הנה קטע לפנתיאון: "מרגישים בתוכנית את השינוי הפוליטי. מעולם לא הגיע לאולפן טלפון זועם של איש שמאל שאמר 'למה אתם מראיינים את הימני הזה'. מימין אנחנו מקבלים הרבה נביחות".
ימנים נובחים ככלבים, שמאלנים רק מרימים טלפון. חיות לעומת בני אדם. אבל נניח כרגע למחמאות הזואולוגיות; האם קנטי חשבה פעם מדוע אף איש שמאל לא מתקשר לזעום? אולי, רק אולי, זה מפני שהוא מרוצה ממה שהוא שומע בתוכנית כי היא מביעה בדיוק נמרץ את דעותיו? אולי קשה לחשוב על הדברים כשרעש נביחות הימנים מחריש כל כך את האוזניים. קנטי ליוותה את ברקאי 13 שנים, או כמו שהוא עצמו אמר בשידור הפרידה: "13 שנים היא מנהלת אותי". זו המנהלת של התוכנית שלך, כזו ששומעת רק נביחות מימין.
השיטה ידועה וקבועה: מצד אחד יש אנשי תקשורת ימניים, ומהצד האחר עיתונאים מאוזנים. שניים מהם, אמנון אברמוביץ' ורביב דרוקר, השתתפו במשדר האבל על הסתלקותו של ברקאי מהמיקרופון (אל דאגה, עדיין מתוכננת להימסר לו תוכנית שבועית בגל"צ, אבל אז איך נקטר?). כמעט כל משפט שם היה זהב טהור. מפגש מחזור אולטימטיבי של דור מקימי המדינה, או לפחות כאלה שמחזיקים את התקשורת הישראלית בשיניים, כשמסביב עדת זאבים בורה, גסה ועסקנית שמשתלטת על המיקרופונים והאולפנים.
כמה נהי היה שם. אברמוביץ' קונן על "פחיתות הדור ושכיום כבר אין עם מי להתווכח", וגם על "עיתונאים טיפשים ובורים" שממלאים כל חלקה טובה. דרוקר דווקא טען שהדור אינו פוחת אבל הצטרף לחגיגת הרטינות עם "איבוד כוחה של תקשורת המיינסטרים", ועל כך ש"אנשים שפתחו את התוכנית, יש להם היום הרבה מקומות להתבטא, ולכן קשה מאוד לייצר את מה שיצרו פעם". אפילו יהודית רביץ תרמה את חלקה העגמומי ב"אין לי לאן לחזור".
כשלכל הבכיינות הזו נוספת העובדה שהשידור הזה התקיים בתחנה צבאית, מתקבלת תמונה גרוטסקית מאין כמותה. חבורה של אנשים שהשתלטו לפני שנות דור על כל מוקד השפעה אפשרי בתחנה הזו, שאתם ואני מממנים ושאמורה לייצג גם אותי ואתכם, פשוט לא יכולה לשאת את העובדה שהתחנה מגלה סימני שפיות מינימלית, ומשנה את אופייה לכזה שיתאים לאופי המדינה הנוכחי. במילות קוד מכוערות כמו "טיפשים", "בורים" ו"עסקנים" מתכוונים ברקאי, אברמוביץ' ודומיהם לסתום את הפה לכל מי שלא חושב כמותם.
יש לי דבר אחד לומר אליהם, ולברקאי במיוחד: אם אתה חש שהמדינה בורחת לך, כדאי שתבחן לאיזה כיוון רצת בשנים האחרונות, או לאיזה כיוון הריצו אותך. אנחנו דווקא חשים שהמדינה מתפתחת, חיה, סוערת, חיונית, ואתה מוזמן להמשיך לנסות להשפיע עליה – או לפרוש ולוותר. כרצונך. רק אנא ממך, מספיק עם העמדת הפנים המאוזנת. אינך מאוזן, כבר שנים רבות אינך מאוזן, ואם היית מבין זאת אולי לא היית מתוסכל כל כך מאיתנו, הקהל שהאזין לך בבית. הקהל הזה אולי נובח, אבל הוא לא טיפש.
