את הסופה "אֶלְפִּיס", שהביאה עלינו השבוע שפע גשמים ושלגים, עברה ההתיישבות הצעירה עדיין ללא חשמל, אבל יש סיכוי סביר שזה יהיה החורף האחרון שחלוצי דורנו קופאים בו מקור. ידיעות שהתפרסמו השבוע מלמדות ששר הביטחון בני גנץ עומד לחתום בקרוב על צו אלוף שיחבר את ההתיישבות הצעירה לחשמל ויספק לה בהמשך גם את רכיבי הביטחון הנחוצים, מה שיהפוך להסדרת המאחזים למעשה גם אם לא להלכה. עד שהדבר יצא לפועל מוקדם עדיין לברך על המוגמר, אבל לא מוקדם לשאול מדוע ב־12 שנות שלטון רצוף של הליכוד, ובהם שנים של קואליציית ימין, לא נעשה דבר כדי להסדיר את ההתיישבות הצעירה, לפחות למעשה גם אם לא להלכה. איך קורה שדווקא "הממשלה הרעה הזו" של בנט־לפיד מקדמת מה שקואליציית נתניהו לא טרחה לעשות 12 שנה?
הסיבה העיקרית לכך היא שלנתניהו לא הייתה כל סיבה לעשות זאת. ציבור הסרוגים בכלל והמתיישבים בפרט היו עמוק בכיסו. הם לא העלו בדעתם לנהל פוליטיקה עצמאית והעדיפו להשליך את יהבם על נתניהו. הוא הקפיד להותיר אותם מחוץ לקואליציה בכל הזדמנות, ו"שתה" בזלזול ובריש גלי את קולות מפלגותיהם בכל מערכת בחירות, אך הסרוגים מעולם לא השתחררו ממנו ומעולם לא חיפשו חלופה פוליטית שתוכל לקדם את ענייניהם.
מפלגת ימינה הייתה הראשונה בציונות הדתית שהעזה להשתחרר מנתניהו ומשדה הכובד שלו ושל הליכוד, ולנהל פוליטיקה ציונית־דתית עצמאית. בניגוד לנתניהו, ימינה אינה מובנת מאליה בשביל מפלגות השמאל. היא לא בכיס שלהן. גנץ ולפיד מבינים שצריך לנהל עמה פוליטיקה של תן וקח, ולהשלים אפילו עם צעד של הכשרת המאחזים בפועל.
אבל יש בזה יותר מכך. נתניהו ניהל פוליטיקה לעומתית. הקואליציה שלו הייתה בנויה על התנגחות בשמאל ועל שלילתו. גם כשצירף מפלגות שמאל לקואליציה לא היה זה כדי להתנהל מולן בכבוד ומתוך שיתוף פעולה, אלא כדי לרסקן. מי שמתגעגעים לקואליציית ימין עדיין לא מבינים את מחירה. אי אפשר ללכת כל הזמן נגד השמאל. אי אפשר לכפות על חצי העם, לפחות במובן הפוליטי, דבר שהוא לא רוצה בו. אי אפשר בכוח. כשהפוליטיקה בנויה על דמוניזציה של חצי מהעם – הוא לא ייתן לך לעשות דבר.
אבל אם לא תשלול את החצי האחר, אם תכבד אותו, תשתף איתו פעולה, תגיע איתו להסכמות הגיוניות ותהיה נכון גם לפשרות ולתשלומים פוליטיים – יחד תוכלו לעשות הרבה דברים שאף אחד לא יכול לעשות לבד. ראינו את זה לאחרונה בתוכנית להכפלת ההתיישבות ברמת הגולן – צעד מהפכני שלא נעשה כאן שנות דור. עם השמאל, לא נגדו. היום אנחנו רואים את זה בנושא החשמל להתיישבות הצעירה. עם השמאל, לא על אפו ועל חמתו.
לא כל אנשי השמאל הם שוברים שתיקה. רובם, ודאי תומכי גנץ ולפיד, הם לא כאלה "שמאלנים נוראים" כמו שנתניהו וסמוטריץ' רוצים לשכנע אותנו לצורכיהם הפוליטיים. יש חילוקי דעות בינינו, אבל הם ציונים טובים ואוהבי המדינה והארץ. אין שום סיבה שלא נוכל להגיע איתם להסכמות הגיוניות ואחראיות. לשם כך לא צריך להפסיק להיות איש ימין וארץ ישראל השלמה, רק להפסיק להתלהם לצרכים פוליטיים. העובדה שהציבור הגדול והחשוב של תומכי הליכוד עדיין אינו שותף למהלך הזה נובעת מנסיבות פוליטיות זמניות וחולפות, ולא מהתנגדות עקרונית.
מעל לכול, אפילו מעל התועלת המוכחת להתיישבות של גישה פוליטית כזו, ראוי להדגיש את המשמעות ההיסטורית של הרחבת ההתיישבות ברמת הגולן ושל הסדרת ההתיישבות הצעירה, כשהן נעשות בהשתתפות השמאל, כולל העבודה ומרצ. יש בכך הכרה של השמאל הן בריבונותנו ברמת הגולן והן במפעל ההתנחלות. מעכשיו גם הוא שותף לכך, ומרצונו החופשי. מעכשיו שני הנושאים האלה נתונים בהסכמה לאומית.
גם אם רק למעשה ועדיין לא להלכה, הסדרת ההתיישבות בידי ממשלה שכוללת את כל השמאל הישראלי היא התקדמות מהפכנית. היא הכרה בדיעבד במפעל ההתנחלות, שמקרבת אותנו לסיומה של המחלוקת ההיסטורית עליו. מכאן נתקדם יחד במעלות התחייה, גם אם מתוך מחלוקות חדשות. והיחד הזה, שגם תומכי הליכוד יהיו חלק טבעי ממנו בהמשך, חשוב יותר מכל דבר אחר.
