שכול ואלכוהול: חוויות מערב לזכר אלעד סולמון ז"ל

זה היה מסוג הערבים שכל מי שהשתתף בהם היה מעדיף שלא יתקיימו. אני לא מדבר ברמה של מופע אופרה או משחק של מכבי חיפה, אני מדבר על ערב שאשכרה נהנים בו, ועדיין כולם היו מעדיפים שהוא לא היה מתקיים.

לפני חודש בערך קיבלתי הודעת ווטסאפ בזו הלשון: "היי, יותם, אתה לא מכיר אותי, אני הדס, חברה של מיכל סלומון, אשתו של אלעד סלומון ז"ל. אני צריכה לדבר איתך". אני מקבל לא מעט כאלה. הייתי רוצה להגיד שאני מצליח לחזור לכולם אבל זה יהיה שקר: אני משתדל לחזור לכמה שיותר. אבל להדס לא היה לי ספק שאני חוזר. אלוהים יסלח לי על מה שאני עומד לכתוב עכשיו, אבל מה לעשות: יש פיגועים שאתה זוכר יותר. חמור מכך, יש קורבנות שאתה זוכר יותר. ואת אלעד אני זוכר. אני זוכר את ערב שבת הנורא ההוא, שבו ישבתי בבית ופתאום הגיעה הודעת פוש, ועוד אחת, וכולם התחילו להבין שמשהו רע מאוד קרה.

אחרי כמה שעות כולם כבר ישבו מזועזעים בבית, צופים בתמונות הנוראיות מבית משפחת סלומון בנווה־צוף, ומבינים ששוב חיית טרף טרפה שלושה אנשים רק כי הם יהודים. בערך שעה אחר כך מישהו שלח לי בטלפון תמונה שלי עם אלעד ז"ל, מחויך כולו רגע אחרי הופעה שלי יחד עם הרכב "זובור" שהופיעה בחשבון הפייסבוק שלו. הפנים שלו נצרבו לי בתודעה, ומאז אני עוקב בעיקר אחרי אשתו מיכל בכל הופעותיה התקשורתיות. שוב ושוב אני ניצב פעור פה אל מול האצילות ועוצמות הנפש שהיא מגלה פעם אחר פעם. אז אם חברה שלה רוצה לפגוש אותי, ברור שאני מגיע.

הדס הביאה איתה את איתמר בעלה, ואחרי כמה מילות חולין ושני בראוניז הגענו לעניין: הם מארגנים ערב לזכרו של אלעד, ורוצים שאני אנחה אותו. עניתי שאין לי בעיה לעשות את זה, אבל לא נראה לי שחצי־קומיקאי יהיה האדם הנכון לתפקיד. "אז זהו, שאנחנו לא רוצים שזה יהיה עוד ערב זיכרון רגיל". מה זאת אומרת? "האירוע נקרא 'שכול ואלכוהול'".

אוקיי. הבנתי.

נשברים

אני לא איש של שבירת טאבואים, ובכל הנוגע לשכול אני לגמרי בעד הזיכרון של הממלכתיות הישראלית: בכאב, בעצב, ברגש. אני מתנגד לטקסי זיכרון אלטרנטיביים למיניהם, וביום הזיכרון אני יושב מול המסך ובוכה לא מעט, ואין לי שום בעיה עם זה. ובכל זאת מיד התחברתי. וואלה, זה לא שאי אפשר להוסיף לתרבות הזיכרון הנפלאה הזאת גם זווית אחרת. ביום הזיכרון התחלנו אני ושותפי לתוכנית הרדיו, נועם פתחי, את פרויקט "זוכרים בחיוך". לשידור עלו חברים, בני משפחה ומכרים של חללים שנפלו, וסיפרו זיכרון מצחיק ומשעשע מהם. אמא שאיבדה בן סיפרה איך היה נרדם בעמידה במקלחת. חבר של נופל סיפר איך דחפו ביחד אוטו בעליות של ירושלים כי שכחו למלא דלק. שר החינוך נפתלי בנט סיפר איך חברו עמנואל מורנו ז"ל ענה פעם לטלפון במפקדה ומעבר לקו הייתה אמא שלו, שביקשה לדבר עם המפקד של מורנו. אז מורנו התחזה למפקד ושמע ממנה שעמנואל מרגיש לא טוב היום, ובבקשה אם אפשר להקל עליו קצת. כי בסוף, אנשים שהולכים משאירים כאן לבבות שבורים אבל גם ים רגעים מצחיקים. "אחרי מות קדושים הומור", אם יורשה לי.

הערב התקיים בפאב הגולה בפתח־תקווה. בערך 150 איש קנו כרטיס כדי להיזכר באלעד בקצת הומור. יוצא לי פה ושם להופיע בטלוויזיה או בלייב, אבל אני חייב להגיד שלא התרגשתי ככה מעולם. בכל זאת, בשורה הראשונה יושבות אשתו, אמא שלו, וכל הקהל אנשים שהכירו אותו. לך זרוק בדיחה בחדר כזה. אז עליתי ועשיתי מה שאני עושה בכל פעם שאין לי מה להגיד: "ערב טוב. אני כאן משתי סיבות: הראשונה כי לכבוד הוא לי להנחות ערב כזה, והשנייה – יש לי תאומים בני שמונה חודשים אז אני הולך לכל מקום שמזמינים אותי אליו בין שבע לשמונה בערב".

צחוק ראשון מהקהל. סימן טוב. נשבר הקרח. עוד מעט יישבר גם הלב.

הערב התנהל כרונולוגית. בזה אחר זה עלו אנשים מתקופות שונות בחייו של אלעד, וסיפרו עליו. ראשונים עלו חברים מהגן – כן־כן, מהגן. איזה בנאדם טוב אתה צריך להיות כדי שיישארו לך חברים מהגן. רבאק, לי לא נשארו חברים משבוע שעבר. אחריהם עלו חבר'ה מבית הספר שסיפרו סיפורים משעשעים על אלעד. אחת התובנות שלהם לגביו הייתה שהוא אף פעם לא "הלך מכות", בלשון העם. ואני רק חשבתי לעצמי, יכול להיות שהוא שמר את הפעם היחידה לאירוע היחיד שבו באמת יצטרך "ללכת מכות" עם מחבל, כדי למנוע ממנו לעלות לקומה העליונה שבה הסתתרו מיכל והילדים.

אחד אחרי השני הם עלו. חברים מהצבא, מהעבודה, מהחיים. הריצו דאחקות ובכו, בכו ונזכרו, נזכרו וצחקו. בין לבין, חברים ניגנו שירי רוק שהסתתרו בפלייליסט של אלעד. היו שם רגעים מהסוג שרק מציאות ישראלית יכולה לייצר: עשרות חובשי כיפה מהנהנים לצלילי שיר של להקת ה"פו פייטרס" בערב לזכרו של אדם נדיר שנרצח בפיגוע. הזיה.

מפוצלים

לקהל הובטח שלאחר התוכנית האמנותית ישודר משחק חצי גמר ליגת האלופות בין ריאל מדריד לבאיירן מינכן (מזל שלא קראו לערב "שכול ואיזה גול"). המשמעות: אני הייתי זה שאמור לוודא שהדוברים לא חורגים מהזמן שניתן להם. מובן שנכשלתי. בשלב מסוים הצעתי שפשוט נשחזר את תקרית "המסך המפוצל", ונשדר ברקע את הכדורגל כשעל הבמה ידברו החברים.

הדוברים המשיכו להתחלף כשכל אחד מביא זווית אחרת ומשעשעת על אלעד. חבר מהמילואים סיפר שמעולם לא ראה אותו נוהג ותמיד היה צריך לאסוף אותו. חברה לעבודה סיפרה על המאכלים הקבועים שלהם לפי ימי השבוע. חבר מהצבא סיפר שהמוטו של אלעד כרס"פ היה "לגרום להכול להיעשות בלי לעשות כלום". הקהל צחק והתרגש וצחק ושוב התרגש. אנשים עלו לבמה והזילו דמעה, והקהל הגיב בחיוך. כמו שאמרתי, הזיה.

הערב התקרב לסיומו, הלהקה עלתה לשיר את wish you ware here, ואני חשבתי שרוג'ר ווטרס הוא אולי חלאה אנטישמית אבל רבאק איזו מוזיקה הוא יודע לעשות.

אחרונה עלתה לבמה מיכל, ובנאום קצר ואצילי כרגיל הודתה לכולם על הערב. זו ההזדמנות שלי להגיד גם לה תודה – לא רק על הקורבן שהקריבה, אלא גם על איך שהיא מתמודדת איתו. זה היה ערב מדהים. מי ייתן שאיש לעולם לא יצטרך לערוך כזה שוב.

dyokan@makorrishon.co.il