80 שנה מלאו אתמול, כ"ה בשבט, לרצח אברהם שטרן (יאיר), מייסדה ומפקדה הנערץ של מחתרת לוחמי חירות ישראל. לח"י הייתה המחתרת הקטנה בשלושת הארגונים העיקריים שנאבקו נגד שלטון הבריטים בארץ ישראל (לצד ההגנה והאצ"ל). רק כ־800 איש פעלו בה בכל שמונה שנותיה. אבל היא הייתה, ללא ספק, המעניינת והנועזת ביניהן, ויש קשר הדוק במקרה הזה בין ייחודיות המחתרת ובין תעוזתה.
בלח"י התקבצו אנשים מגוָונים אידיאולוגיים שונים לחלוטין. שטרן המייסד שיווה לה דמות קיצונית משיחית, וב־18 "עיקרי התחיה" שכתב כלל גם את הקמת בית המקדש, השבת השלטון המלוכני ברוחו התנ"כית, וכיבוש כל שטחי ארץ ישראל שבגבולות ההבטחה. אבל בפועל היו בה אנשים, גם בדרגים הבכירים ביותר, שלחלוטין לא הזדהו עם החזון הזה.
למעשה, משלושת מנהיגי לח"י אחרי מות שטרן, רק ישראל אלדד הזדהה עם החזון הזה. יצחק שמיר היה איש מעשה, שלא התעניין במיוחד בדקדקנות אידיאולוגית; את כינוי המחתרת שלו "מיכאל" הוא שאב בכלל משמו של מייקל קולינס, מנהיג המחתרת האירית במלחמתה בבריטניה. השלישי, נתן ילין־מור, היה איש שמאל רדיקלי, שתמך בברית של מדינת ישראל הצעירה עם בריה"מ, ומאז מבצע קדש תמך גם בחלוקת הארץ לשתי מדינות. במגמה שלו תמכו גם אנשי לח"י אחרים, כמו עמוס קינן ובועז עברון.
הדימוי ההיסטורי של הלח"י שִכתב במשך השנים את המורכבות הזו. ספק אם צעירי הימין דהיום בכלל מכירים את שמו של ילין־מור ואת מעמדו במחתרת. אחרי קום המדינה הקים ילין־מור את "מפלגת הלוחמים"" של יוצאי לח"י, ואליו הצטרף גם שמיר. כאן כמובן מתבקשת השאלה: עם כאלה פערים בין המנהיגים, מה בכלל היה המכנה המשותף שהלוחמים התכנסו סביבו? התשובה דווקא פשוטה: מלחמה ללא פשרות בשלטון הכיבוש הבריטי.
המונח "ללא פשרות" התייחס גם לאסטרטגיה וגם לטקטיקה. אסטרטגית, המחתרת סירבה להפסיק את המלחמה בבריטים גם בימי מלחמת העולם השנייה, כשאנשי ההגנה והאצ"ל הניחו את נשקם כדי לא להפריע לבריטניה להילחם בגרמניה הנאצית. ההבחנה שערך שטרן בין כובש לצורר התירה לאנשי המחתרת לא רק לאחוז בנשקם, אלא אפילו לקיים משא ומתן עם נציגי גרמניה הנאצית, מתוך תחושה של אינטרס משותף: להם יש אינטרס שכמה שיותר יהודים יעזבו את גרמניה ואת אירופה בכלל, ולנו יש אינטרס לקלוט כמה שיותר יהודים כאלה ולהצילם.
טקטית, המלחמה ללא פשרות כללה גם שוד בנקים והתנקשויות בבכירי השלטון הבריטי (כמו הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, שישב בקהיר). אחד משני רוצחיו של מוין, אליהו בית־צורי, הזדהה בכלל עם התנועה הכנענית, שכפרה בתודעת עמיות משותפת עם כלל בני העם היהודי, והעדיפה על פניה ברית של כלל ילידי הארץ, דהיינו עם הערבים. בזמן משפטם של בית־צורי וחברו אליהו חכים, תמכו המוני מצרים בשני הלוחמים האמיצים, משום שגם הם שנאו את הכיבוש הבריטי בארצם.
למרות האמור, אין מקום להשוואות נואלות בין לח"י ובין ארגוני הטרור הפלסטינים. האצ"ל אמנם ביצע בשנותיו הראשונות פיגועים באוכלוסייה האזרחית הערבית, כתגובה לפיגועים נגד אזרחים יהודים, אבל חדל מכך, וכשלח"י התפצלה מהאצ"ל כבר דגלו שני הארגונים בהימנעות מפגיעה באזרחים ובהתמקדות במטרות שלטוניות. האצ"ל הקפיד אפילו לא לרצוח במכוון סמלי שלטון בריטים, בעוד הלח"י דווקא דגל בכך; אבל הם קיפחו חיי אדם רק אם אלו היו חיילים, קצינים או מנהיגים מדיניים של השלטון הבריטי, ולא אזרחים מן השורה (ההרגים הרבים במלון המלך דוד, בפעולת האצ"ל, נגרמו משום שהבריטים לא שעו לאזהרה לפנות את המלון).
עם זאת, יש לקח מורכב שראוי ללמוד מסיפורם: מאבק חריף בכובש זר אין פירושו בהכרח מאבק בבני העם שחולקים איתך את הארץ. אדרבה, העובדה שלפחות חלק מאנשי הלח"י תמכו בחלוקה לשתי מדינות מעידה שאין סתירה בין עמדה כזו לעמדה ציונית־לאומית גאה. שמאלני הלח"י אפילו טענו שהעמדה הזו דווקא מבטאת עקביות, של מי שמוכנים לאפשר לזולתם מה שדרשו לעצמם.
