הידיעה על קבלת הסרט הישראלי התיעודי "טנטורה" לתחרות התעודה העולמית של פסטיבל הקולנוע האמריקני סאנדנס עוררה מחדש את הוויכוח ההיסטורי על אירועי קרב טנטורה. האם כיבוש הכפר הערבי, ששכן על חוף הים באזור חוף דור של ימינו, לווה בטבח אכזרי שערכו לוחמי חטיבת אלכסנדרוני בתושבים, או שמא זהו הדהוד של נרטיב ערבי חסר בסיס היסטורי? במאי הסרט, אלון שוורץ, חוזר בסרטו לימי מלחמת השחרור, ומנסה לשחזר את שאירע באמצעות שימוש בעדויות שההיסטוריון תדי כ"ץ אסף בעבודת המוסמך שלו, אי אז בשנות התשעים. אולם גם שוורץ יודע שמעל תוצרי העבודה של כ"ץ מרחף סימן שאלה גדול.
הקביעה שלפיה חיילי צה"ל רצחו למעלה ממאתיים מתושבי הכפר עוררה סערה ציבורית בשעתה, וכ"ץ אף נתבע בידי ותיקי אלכסנדרוני. התביעה הסתיימה בפשרה שדרשה מכ"ץ להתנער מהטענות על הטבח. אולם בכך לא תמה הסאגה. בעקבות הסערה נבחנה מחדש עבודתו של כ"ץ באוניברסיטת חיפה. בעקבות הבחינה נקבע כי נפלו בה פגמים מהותיים, ולכן היא נפסלה. בהמשך כ"ץ נסוג מהפשרה וחזר לטעון שבטנטורה אירע טבח, אך הערעור שהגיש לבית המשפט העליון נדחה.
כעת, שני עשורים וחצי לאחר הסערה, חוזר הסרט טנטורה לכ"ץ ולעדויות תושבי הכפר, ובאמצעותן מהדהד שוב את הטענות על הטבח שנערך כביכול בכפר. ההישג התיעודי, לכאורה, הוא השמעתן הפומבית הראשונה של העדויות שאסף כ"ץ, אף שהתוכן שלהן כבר פורסם בעבר, כשהוא מתורגם לעברית.
עצם הרצון לברר פרשיות היסטוריות באמצעות כלי העבודה של הקולנוע התיעודי הוא לגיטימי וראוי. אך משום מה היוצרים הישראלים נמשכים זה שנים באובססיביות לסכסוך היהודי־פלסטיני, תוך הטיה ברורה לטובת הנרטיב הפלסטיני. ומי שמממנת את החגיגה התיעודית הזו, המוציאה את דיבת ישראל רעה בפסטיבלים מסביב לעולם, היא ממשלת ישראל – בכספי ציבור.
הסרט טנטורה, למשל, זכה להשקעה של 200 אלף שקלים מתקציב הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, לפי המסמך "פרויקטים שנתמכו בשנת 2021" המופיע באתר הקרן. ומאין מגיע תקציב הקרן? ברובו (כ־85 אחוז בשנת 2020, השנה האחרונה שהנתונים לגביה מעודכנים) מקורו בתמיכת משרד התרבות. האם אלו הדברים שאזרחי ישראל מצפים שהכסף שלהם יממן? האם זה חלון הראווה שמדינת ישראל מבקשת להציב? עם כל הכבוד לחופש הביטוי הקולנועי, ויש כבוד, הוא אינו כולל חובה לממן אותו בכספי ציבור, בטח כשמדובר בהוצאת דיבתה של ישראל. שר התרבות חילי טרופר, לטיפולך.
בנט, תקשיב לנתניהו
ראש האופוזיציה בנימין נתניהו שב ביום שלישי השבוע למגרש, אחרי שבועיים כמעט של שתיקה שגזר על עצמו בעקבות המשא ומתן על הסדר הטיעון בעניינו, שלא צלח כנראה. הצעד הראשון של נתניהו היה סיור במחלקות הקורונה של בית החולים הדסה עין כרם בירושלים, ולאחריו הצהרה לתקשורת שכללה מתקפה חריפה על מדיניות הקורונה של הממשלה. בדבריו הקצרים סימן נתניהו ארבעה מחדלים עיקריים: הזינוק בתחלואה החמורה, העלייה החדה באשפוזים, ביטול הבידודים לילדים והיעדר הפיצוי לבעלי העסקים.
אין ספק, הביקורת החריפה של נתניהו אינה מגיעה ממניעים טהורים ותרומיים של רצון לסייע למדינה להתמודד עם גל האומיקרון. ראיה לכך היא הימנעותו מהירתמות למאבק בגל התחלואה, למשל בקריאה לציבור המבוגרים להתחסן בחיסון הרביעי ובמתן דוגמה אישית בהתחסנות פומבית, כפי שעשה בעבר. גם בשעה קשה זו הוא נוהג כפוליטיקאי שמנצל כל הזדמנות כדי לנגח את הממשלה. ובכל זאת, מן הראוי להקשיב לדבריו רוב קשב ולא לדחות אותם בניד ראש מזלזל, כפי שעשו ראש הממשלה ושר הבריאות, ולהבדיל גם היושבים באולפני החדשות.
לנתניהו, בניגוד לכל המצקצקים, יש ניסיון יקר ערך שהוא צבר במהלך ההתמודדות עם שלושת הגלים הראשונים של הקורונה. ראש הממשלה לשעבר לא כתב ספר, אלא התמודד בשטח עם אתגרי המגפה ולכלך את הידיים בקבלת החלטות לא אהודות בזמן אמת. אפשר לחלוק על הצעדים שנקטו נתניהו וממשלתו, אך קשה להתעלם מהמאמצים הרבים שהשקיעו בהתמודדות עם המגפה בתנאי אי ודאות מוחלטים. ראש הממשלה הנוכחי כבר הודה שהספר שפרסם תחת הכותרת "איך לנצח מגפה" אינו רלוונטי להתמודדות שהוא מוביל כיום מול הקורונה. אז מהיכן מגיע הזלזול שלו כלפי מי שהתמודד עם המציאות הקשה בזמן שהוא עצמו התמקד במתיחת ביקורת עוקצנית ובפרסום ספר? ומדוע המגישים שהעניקו לבנט מיקרופון פתוח במשך חודשים כדי לתקוף את התמודדות ממשלת נתניהו עם הקורונה, מדגישים דווקא עכשיו, כשמדובר בנתניהו, את המניעים הפוליטיים של הביקורת?
אכן, ראוי היה שדאגתו של נתניהו למצבם הרפואי של אזרחי ישראל תתורגם להתגייסותו גם מכס ראש האופוזיציה למאבק במגפה, ולא רק למתקפות על הממשלה. אך גם לראשי המערכת כדאי לא לבטל את ביקורתו של נתניהו. הניסיון הרב שצבר ויכולותיו הרבות מצדיקים יחס רציני הרבה יותר למוצא פיו בנושא האפידמיולוגי, שאינו מרפה מאיתנו.
ליבה חובה
סקר כוח האדם שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ונתוני התעסוקה של המגזר החרדי הכלולים בו, מעלים תמונה קודרת: שיעור התעסוקה של נשים חרדיות ממשיך לעלות בהתמדה, אך שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים נמצא בירידה חדה. בשלוש השנים האחרונות גדל שיעור הנשים החרדיות המועסקות מ־79.3 אחוזים לכ־82.8 אחוזים, אך באותה תקופה ממש ירד שיעור הגברים החרדים המועסקים מ־55.1 אחוז ל־50.9 אחוז בלבד.
לקורונה הייתה בוודאי השפעה כלשהי על הירידה הזו, אך אם משווים את שיעורי התעסוקה במגזר החרדי לשיעוריהם במגזר הכללי ברור שהמגפה אינה ההסבר העיקרי לירידה. היא מטרידה אף יותר כשמביטים במקביל בתקציבי העתק, הממשלתיים והפילנתרופיים, שהושקעו בשני העשורים האחרונים בעידוד תעסוקת גברים חרדים. מתברר שעל אף כל המאמצים של משרדי הממשלה וארגוני המגזר השלישי, אחרי כל עלייה באה נסיגה, ולאורך שנים אין מגמה ברורה של גידול בתעסוקה.
פתרון חידת הפער בשיעורי התעסוקה טמון בבחינת ההבדלים בין הנשים החרדיות לגברים החרדים. הוא מן הסתם מצוי בשני רכיבים מרכזיים, השלובים זה בזה: לימוד התורה ולימודי הליבה. בניגוד לנשים, שצאתן לעבודה שלובה באידיאל התמיכה בבעל הלומד תורה, בפני הגברים מוצב אידיאל שונה. הנער החרדי מוסלל להיות אברך, ויציאה לעבודה במקצוע שאינו מהמקצועות הרבניים הקלאסיים נחשבת אצלו למציאות של "דיעבד".
גם כשהצעיר החרדי חוצה את המחסום הנפשי ונפרד מאידיאל האברכות, יכולתו להשתלב בשוק העבודה נמוכה. הסיבה לכך היא היעדר לימודי הליבה בחינוך החרדי לבנים בכיתות הנמוכות. באופן רשמי לומדים התלמידים החרדים חשבון בסיסי ומעט דקדוק, אך בפועל רמתם במקצועות הללו אינה קרובה לרמתו של בוגר שמונה שנות לימוד בחינוך הממלכתי והממ"ד. אנגלית לא נלמדת כלל. כך מגיע הצעיר החרדי לגיל העבודה כשהוא נעדר יכולות נדרשות מאוד בשוק העבודה.
התוצאה אינה רק קושי להשתלב באקדמיה; הבעיה קיימת גם בעבודות שאינן מותנות בתואר. מעסיקים רבים דורשים מעובדיהם להיות מסוגלים לשוחח מעט באנגלית או להתמודד עם אתגרי חשבון פשוטים. אברך חרדי שמעוניין לצאת לשוק העבודה מוצא עוד ועוד דלתות שנטרקות בפניו עקב היעדר ידע בסיסי באנגלית או באריתמטיקה, ובזמנים של קושי כלכלי הוא יהיה הראשון שייפלט ממקומות עבודה. אם רוצים לייצר שינוי בשיעור התעסוקה של גברים חרדים, הוא חייב להתחיל בתלמודי התורה. רק התניית התקצוב הממשלתי בהנהגת לימודי ליבה, בלי טריקים ובלי שטיקים, תביא תוצאות בשטח. זו ריצה למרחקים ארוכים, אבל התועלת מובטחת – בניגוד לתקציבי העתק שבוזבזו עד היום לשווא.
