ביום שאחרי פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן נמצאו כמה וכמה דעתנים מתוקשרים כשהם סובלים מפגיעות קשות בכבודם ומכוויות מדרגה שנייה בתפיסת עולמם. בזה אחר זה הם פרשו את משנתם ההמומה מהצעד החד־צדדי של נשיא ארה"ב, תוך שהם מלעיזים עליו ומציגים אותו כקצת שקרן, הרבה חסר אחריות והמון מטורף. קשה להתווכח עם טיעון השפיות, אבל נראה שמתוך רפרטואר הנשיאים האחרונים שקבעו את משכנם בבית הלבן, דונלד טראמפ הוא העקבי ביותר במדיניות החוץ שלו. אכן, לפעמים צריך להיות מטורף לגמרי כדי לראות את התמונה הפשוטה, לדעת לסמן את הטובים ואת הרעים במרקרים זוהרים, ולטפל בהתאם בבעיה. בלי תקינות פוליטית ובלי הליכות ונימוסים.
דיפלומטים בדימוס ולשעברים ממגוון תחומים כבר מוכנים להודות שהסכם הגרעין של אובמה רע, אבל לא בלתי נסבל. בשורה של מאמרים מבועתים הם הבהירו השבוע שיש הגזמה בדברי נשיא ארה"ב הנוכחי, שכן איראן לא עד כדי כך מתקדמת בהעשרת אורניום ובפיתוח ראשי הטילים שלה. נימת ה"אחד שיודע" שעלתה מבין השורות לא יכולה להסתיר את האמת: הם לא יודעים דבר וחצי דבר מעבר למה שפורסם. עם כל הכבוד למי שהסתובבו בעבר עם כרטיס כניסה חופשי לשלל שגרירויות בעולם, ואולי נהנו אפילו מסיווג ביטחוני גבוה, נאום נתניהו מהשבוע שעבר היה רק הצצה קטנה למידע הגרעיני שצברו האיראנים, כשהחומר הקריטי באמת נותר מצונזר ומוצנע מטבע הדברים. המפות, הצילומים, ההוכחות מהשטח – כל אלה מכוסים מפני הציבור והלשעברים גם יחד. כמו כל אחד מאיתנו, כל שנותר להם הוא לקחת את המעט הידוע ולעבד אותו לפרשנויות ולניחושים, לא יותר.
פרשנויות וניחושים היו גם החומר המרכזי ששימש שלל פוליטיקאים ואינטרסנטים אחרים בהתייחסם למה שכונה "אובססיית נתניהו לגרעין האיראני". מה לא אמרו על ראש ממשלת ישראל כבר בכהונותיו הקודמות, וגם כששהה במדבר הפוליטי? טענו שהוא נהנה מהפחדה כדי להרוויח קולות בקלפי; קבעו שהוא מבקש לייצר היסטריה כדי שנעלים עין מהפרשיות סביב אשתו וההתנהלות בביתו; נפנפו בשרמנטיות האלגנטית של ברק אובמה, וצהלו לכל הפניית עורף של אותו נשיא אמריקני כלפי נבחר הציבור מספר אחת של ישראל.
ח"כ יאיר לפיד ביקש לאחרונה להציג את נתניהו כמי שמבין באמריקה הישנה, ולא מעודכן בנוגע למה שקורה בה היום. ראש הממשלה לשעבר והאסיר המשוחרר בהווה אהוד אולמרט אמר ש"ההתנגחות של נתניהו בממשל אובמה בעניין איראן מסכנת את ישראל" ("הארץ", דצמבר 2013). אובמה עצמו ביטל פגישות מתוכננות עם נתניהו בוושינגטון בשל "לוח זמנים צפוף", קרא מעל דפי הניו־יורק טיימס לאזרחי ישראל ללחוץ על ראש הממשלה להגיע לפשרות בתחום המדיני, וטען שהאיש וצוותו "פזיזים ולא ראויים לאמון". את מי שנמצא בעיניו ראוי לאמון ראינו השבוע זועם וכועס על ביטול ההסכם. כל הבוז הזה כלפי ראש הממשלה התקבל בתקשורת הישראלית במחיאות כפיים, כאילו סוגיית השלום או איום הגרעין הם בעיה אישית של משפחת נתניהו.
איראן האחרת
בהתלהטות היצרים השבוע בעקבות נסיגת ארה"ב מההסכם, צפה ועלתה סוגיית האלטרנטיבה. טראמפ אמר מה לא, טענו הטוענים, אבל לא מה כן. אחרי שכבר נכנעו והודו שההסכם רע, רע מאוד לישראל, הם התקשו לא להעדיף בכל זאת את ההסכם המושמץ על אי הוודאות הנוכחית. משל למה הדבר דומה? לבן מלך שחשקה נפשו ברוב דיכאונו לקפוץ מהגג, ולא נתנו לו. בא המומחה ואמר: בסדר, עצרת את הקפיצה, אבל מה האלטרנטיבה?
שאלת השאלות המוכרת מאז פרוץ אופציית שתי המדינות בסכסוך היהודי־ערבי, לא פוסחת על סוגיית האיראנים המבהירים שברצונם להשמיד את מדינת ישראל. אלטרנטיבה אכן צריכה להתקיים, אבל יש דברים שבבירור לא יכולים להתקיים – מימון מאגר טילים בלי נדלה לשכנות הרעות שלנו, ופיתוח סף־גרעיני בחסות הסכם מקולקל מיסודו. האלטרנטיבה היא קודם כול לחיות. ואם אין ברירה, אז כן, חיים עם חרב מתחת לכרית. אבל בשום אופן לא נותנים דחיפה, ולא עוברים בשתיקה על סכנה שאורבת ודוחקת אותנו לפי התהום.
למען האמת, הנשיא טראמפ דווקא דיבר על אלטרנטיבה, אפילו שתיים. בשלהי נאומו הוא פנה לאזרחי איראן השבויים זה ארבעים שנה תחת משטר האייתוללות הקיצוני, וסיפר להם שפעם הייתה איראן אחרת. רובם לא זכו לחיות בה ולא זכו לחלום אותה אלא משמועה. האלטרנטיבה האחת של טראמפ היא עידוד תושבי האימפריה הקשוחה ההיא להחזיר אותה לזהותה בטרם מהפכת חומייני; לימים שבהם הייתה מעצמה תרבותית, וכישוריה הטכנולוגיים נווטו לפריחה ושגשוג ולא להתחמשות וזריעת אימה; לשנים שבהן נהנתה מיחסי חוץ עם מדינות שהפכה אחר כך לאויבות; לזמנים שבהם מיליוני אזרחיה חיו והתנהלו בלי פחד. טראמפ לא קרא למרד, אבל הוא בהחלט שלח מסר מעודד להתקוממות שתעצור את הסנקציות הכלכליות על איראן פשוט משום שלא יהיה בהן עוד צורך. המלומדים בארץ חוששים שהסנקציות הקשות יביאו לציפוף שורות באיראן ולהתייצבות העם מאחורי המשטר, אלא שההיסטוריה העולמית מלמדת את ההפך הגמור. עוני לא מחזק משטרים, הוא מפיל אותם.
עוד אלטרנטיבה שהציג טראמפ הייתה כמעט מובלעת בדבריו, ונשלחה אגבית תוך אזכור המהפך ביחסים בין המעצמה שבראשה הוא עומד ובין צפון־קוריאה. לפני זמן קצר נראה ששני המנהיגים הלא צפויים – טראמפ וקים ג'ונג און – עומדים לפתוח במלחמת עולם שלישית, והנה אנו על סף פיוס בין צפון לדרום בחצי האי הקוריאני, וכבר בעיצומן של הכנות למפגש פסגה. בנאומו השבוע ביקש טראמפ לרמוז שמהפכים מפתיעים עשויים לקרות, ואם כך היה עם צפון־קוריאה, מי יודע אילו אינטרסים ישברו בסופו של דבר את המשטר האיראני ויביאו אותו להסכם גרעין חדש ובטוח יותר. אכן, לפעמים צריך להיות מטורף כדי להבין מטורף אחר.
השבוע היה הישג מדיני חשוב ביותר לנתניהו, שסוגיית איראן עומדת בראש סדר יומו זה שני עשורים. לא פחות מכך, זה היה גם שבוע המלך־הוא־עירום של אובמה – זוכה פרס נובל לשלום שלא צלח בשום ניסיון פיוס, והביא רק לחרחורי מלחמה, להסלמה בסוריה ולסכנה איראנית ברורה וכמעט מיידית למזרח התיכון כולו. תומכיו־מעריציו בישראל האמינו בו בעיניים עצומות, נתנו לו גיבוי מלא כשביזה את ראש ממשלתם, והציגו את נתניהו שוב ושוב כאשם במתיחות בין ישראל לארה"ב. הם סלחו לנשיא על שיחת הטלפון המצולמת עם הנעליים על השולחן, צהלו כשהוא לעג לנתניהו וקנו בעיניים עצומות את תפיסתו המדינית האנטי־ישראלית.
בארה"ב מכהן כרגע נשיא שנאמן קודם כול לאינטרסים של ארצו. ביום שהם יתנגשו באלה שלנו, הוא יבחר בארה"ב ולא בנו. הוא איש נחוש ועיקש שהולך עם האמת והאמונה שלו עד הסוף, מה שעוד יכול להעמיד אותנו בפני ניסיונות לא פשוטים – אם מול הפלסטינים, אם מול שוחרי רע רחוקים קצת יותר מפתח ביתנו. ועם כל זאת, טראמפ יודע שביטחון ישראל תורם גם לארצו שלו. כמי שמבין דבר או שניים בעסקים ובנדל"ן, הוא מקפיד לשמור על שלומה של הווילה בג'ונגל.
