לפני שבועיים היה לילה עם שלג. לא אחד שנתפס אבל בהחלט פתיתים לבנים וקסומים שהיה אפשר לראות בחלון. מאז השלג הגדול של 2013, שהיה השלג הראשון שלי בירושלים, אני מאוד אוהבת שלג. נחלאות שגם ככה הייתה קסומה ואהובה הפכה למקום קסום אפילו יותר. השכבה הלבנה הטיסה אותי אלפי קילומטרים מערבה, לאגדות, לנסיכים לכל סרטי כריסטמס שראיתי אי פעם. ומאז אני מחכה תמיד לשלג ותמיד תמיד הולכת לטייל. אבל לפני שבועיים הייתי די מבואסת, ואפילו לא קמתי לראות את פתיתי השלג בחלון.
בשבוע ההוא גמלה בליבי החלטה שאני כותבת לליאור, הבחור שאני לומדת איתו ודלוקה עליו כבר איזה זמן, שאני בקטע שלו. דיברתי על זה עם אחותי, דיברתי עם נעה שותפה שלי, התלבטתי עם העוקבים בפייסבוק (של אמה לא הפרטי שלי), ועם החברים שיצאתי איתם בחמישי בערב. היו לי שמונה ניסוחים מושלמים, כל אחד תוקף את העניין מכיוון אחר. אבל לא היה לי אומץ. כמו שלא יצאתי לשלג, לא כתבתי לליאור.
ואז, בתחילת השבוע הקודם, כשהבנתי ששוב מגיע השלג לירושלים, הרגשתי כאילו קיבלתי הזדמנות נוספת, מועד ב'. הלב שלי נפתח. סידרתי וניקיתי את הדירה במשך שעתיים, אפיתי עוגה, הוצאתי את המגפיים והכפפות. החלטתי לכתוב כבר לליאור, או לדבר איתו ביום שלישי. ראיתי אותנו חוגגים את השלג יחד.
ואז, כמובן, המציאות החלה לקרות, אחרת ממה שהייתי רוצה. המפגש בשלישי בוטל כי רונית המנחה חלתה בקורונה. אחר כך גם אני קיבלתי תשובה חיובית בבדיקה ביתית שעשיתי כי נעה חלתה. ישבתי בחדר מפונצ'רת לגמרי. אחר כך נסעתי לעשות PCR כי זה מה שנהוג. אמרתי לעצמי כל הדרך שזה לא אמור להשפיע על זה שאני אכתוב או לא אכתוב לליאור אבל זיהיתי שוב את הפחד הזה, שאני לא מצליחה לזוז מתוכו.
ברביעי בבוקר הייתה תשובה מה-PCR. שלילית. יצאתי לחופשי. קיבלתי את המועד ב' שלי מחדש. הפעם, אמרתי לעצמי, אני לא אתכנן את המועד ב' לפרטי פרטים. הפעם אני אתן למציאות לכוון את התוכניות שלי. קיבלתי הודעה מחבר מפעם שהציע שנלך יחד לטייל וזה מה שעשינו, עם עוד שני חברים מאותה התקופה. טיילנו בגן סאקר (כמו כולם) ובעמק המצלבה. היה נעים ומצחיק ומשחרר וזה אפשר להבנה הבאה להגיע.
לפני ארבעה חודשים הכרתי את ליאור, ומההתחלה הרגשתי שהוא מתעניין בי, זה הדבר שמשך אותי אליו, תחושת היותי רצויה, מחוזרת. הוא לא התאים להרבה דברים שאני מבקשת לעצמי אבל הרצון היה חזק למרות זה, בגלל המשיכה ובגלל חוויית ההדדיות. אבל כבר הרבה מאוד זמן שאני בערפל איתו, שהוא משאיר אותי בלימבו שבין חברה לידידה, וזה גורם לי להיות מבולבלת וכואבת ושמחה בלופ כזה. ולא בשביל זה אני שם. הייתי שם כי הרגשתי רצויה, ואם זה כבר לא מה שאני מרגישה, הגיע הזמן לשחרר את זה.
אז להתראות ליאור. תודה על האהבה שהרגשתי ממך בהתחלה, תודה על הידידות האמיתית שצמחה בינינו. תודה שהפרחת לכמה רגעים את השממה והיית נושא נהדר לכמה וכמה טורים. אני משחררת אותך עכשיו, כמו ששכבת השלג העבה נמסה בסוף, כדי לפנות מקום לדבר הבא שצריך לבוא. אולי קוראים לזה אביב.
