ארגונים רבים העוסקים בחופש דת, ביהדות קונסרבטיבית או רפורמית, גם תומכים ברפורמת הכשרות של השר מתן כהנא. בניגוד למה שנהוג לחשוב, אני סבור שאין תחום שחופש הדת בא לידי ביטוי בו בצורה הטובה ביותר מאשר תחום המזון במדינת ישראל. כאן בישראל ניתן למצוא חנויות לממכר בשר טרף ומסעדות המגישות אוכל שאינו כשר מבלי שיש חוק או תקנה האוסרת זאת. אם כך, מדובר בחופש דת פר אקסלנס, כל אחד יקנה ויאכל איפה שירצה, ללא כל כפיה דתית. אז מדוע מפריעה ההתנגדות של רבים מרבני ישראל לרפורמת הכשרות לאותם ארגונים המקדמים חופש דת?
אבהיר כבר בתחילת דבריי, כי בעיניי, ובעיני רבים, מערכת הכשרות הממלכתית צריכה חיזוק משמעותי. את החיזוק הזה סקרו ובדקו במשרד המשפטים, מבקר המדינה וברבנות הראשית, כשכל אחד מהם אמר את אותם הדברים בדיוק: צריך למצוא מסגרת שתסדיר את נושא יחסי משגיח-מושגח ויצירת נהלי כשרות אחידים בכל רחבי הארץ על מנת לטפל בכשלים שנוצרים במציאות. על פי מחקר שנעשה בשנתיים האחרונות, 70% מאזרחי מדינת ישראל צורכים כשרות. עם נתון כזה, היכולת לאכול כשר מחוץ לבית הפרטי שלך, גם זה דבר שצריך להיות במסגרת חופש דת. אם כבר חופש דת, אז לשני הצדדים.
הכשרות הממלכתית שהייתה פה עד העברת הרפורמה, נולדה בכדי לטפל בהונאה בכשרות שהייתה קיימת בצורה מאוד רחבה בשנות ה-80. באותם ימים הכנסת חוקקה חוק המסמיך את הרבנויות המקומיות להיות שומרי הסף למי שרוצה להיות כשר. ולכן עבור כך הם גם גובים אגרה שנתית מאוד נמוכה ביחס לכל גוף כשרות פרטי אחר.
הבעיה מתחילה מהמקום בו יש הנחה מוצא שאומרת שתחרות בהכרח תשפר את הכשרות, ואם רק ניתן לרבנים אחרים לתת כשרות – כל הבעיות יפתרו. אותה הנחה אגב, נמצאת בניגוד גמור לכל הדוחות המקצועיים שהיו כאן עד עתה ושציינתי אותם.
אם ניקח לדוגמא את ארגון צהר שפתח מיזם כשרות, בפועל הכשרות שלו יותר יקרה מהכשרות של הרבנות הראשית. המציאות בשטח מראה שגם נהלי הכשרות נמוכים יותר. לאחרונה התפרסמו מספר מקרים שהוכיחו זאת. כך למשל יקב קיבל כשרות רטרואקטיבית ללא השגחה בפועל, דבר שבדיוק בגללו חוקק חוק איסור הונאה בכשרות. זה חופש הדת שאנחנו רוצים?
אז בהתבסס על ניסיון, נתונים מהשטח ודוחות שהכינו במחלקת הונאה בכשרות ברבנות הראשית על אותם גופים פרטיים, מסתבר שהפתרון הזה לא רק יקר יותר ופחות כשר – אלא גם גרם לעסקים רבים ליפול בפח.
המציאות שבה ארגוני חופש דת ארגונים רפורמים יגרמו חלילה לבעלי עסקים "להעלים" מהלקוחות סיטואציות הלכתיות בעייתיות היא פגיעה בחופש הדת של שומרי הכשרות, ואסור שבשם חופש הדת יבוצעו הונאות כשרות שעלולות לפגוע במי שכשרות חשובה לו.
כך למשל מלון שנתפס בבישול בשבת בניגוד לנהלי הכשרות בחר לעבור לארגון צהר במקום לתקן את הכשלים, וכמובן מבלי ליידע מדוע החליט לעבור לפיקוח אחר. במקביל המלון תבע את הרב המקומי על הפסד לקוחות במיליון ש"ח, מאחר והלקוחות שרוצים באמת לאכול כשר לא הגיעו. התביעה הזו אגב נדחתה.
צריך להבין, הלקוחות שצורכים כשר, הלכו בידיעה ברורה שהם אוכלים במקום כשר תחת פיקוח, מתוך רצון לאכול דווקא כשר, ולמפרע הבינו שאכלו בכלל אוכל לא כשר.
ישנם בעלי עסקים אחרים שחשבו שהמשמעות של חופש דת היא לפרסם את המילה "כשר" על בית העסק שלהם, מבלי שיש להם תעודת פיקוח כשרות תקנית , לאחר שסגרו עם גוף כשרות אלטרנטיבי לרבנות, בניגוד לחוק שלא מאפשר את פרסום המילה כשר על בית עסק שלא תחת פיקוח הרבנות, ובפועל חויבו בבית המשפט בקנסות ובעיצומים כספיים.
מכיוון שאנחנו מאמינים בדמוקרטיה ובחופש הדיבור, בוודאי שמותר להביע את עמדה שונה בתחום הכשרות, גם אם היא רחוקה שנות אור מהעמדה ההלכתית שהתקבלה להלכה, בדיוק כפי שלפרופסור לרפואה מותר להביע את עמדתו ביחס לקורונה, והיא לא בהכרח צריכה להיות תואמת את מדיניות משרד הבריאות.
ועל אף זה, אסור בתכלית האיסור, לא בשם חופש דת ולא בשם כל חופש שהוא, להטעות חלילה צרכני מזון כשר. אסור שחופש הדת יהפוך לכפייה והטעיה נגד ציבור שרוצה לאכול כשר. אין סובלנות כלפי מי שמכשיל בכוונה את ציבור אוכלי הכשרות. דעות שונות – כן, הונאה מכוונת – לא.
