עולם הפנטזיה נוטה להיות אירופי. את שר הטבעות, נרניה וסדרת עולם הדיסק – כתבו אנגלים; מיכאל אנדה ואריך קסטנר הם גרמנים, נילס הגיע משבדיה, פיטר פן מסקוטלנד, פינוקיו מאיטליה. ובאופן מפתיע, גם בספרים החדשים שנכתבים בתקופה שבה לא הייתי מצפה לפער משמעותי בין התרבות האירופית לאמריקנית, החוקיות נשמרת: בראש, כמובן, סדרת הקסם המודרנית הכי מצליחה ומשפיעה – הארי פוטר – שיכלה בשינויים קלים להתרחש גם באמריקה, אבל מגיעה מאנגליה. כך גם ארטמיס פאול האירי, וספרי קורנליה פונקה הגרמנית, דיאנה ווין-ג'ונס, פיליפ פולמן, ג'ונתן סטראוד והרשימה עוד ארוכה.
כשציינתי את הנקודה הזו, נתנו לי כמה דוגמאות לפנטזיה שנכתבה באמריקה, כמו סדרת "רומח הדרקון". התשובה ברורה: הסופרים אמנם אמריקנים, אבל רומח ודרקון הם שני דברים אירופיים לחלוטין. כך גם סדרת "שיר של אש ושל קרח" (שאני מודה שלא קראתי, ולא צפיתי בסדרת "משחקי הכס" המבוססת עליה), מחזור ארץ פרידיין, הנסיכה הקסומה ועוד, מתרחשים על רקע נוף אירופי – טירות, חרבות, מלכים, סוסים ואבירים. הפנטזיה הקלאסית האמריקנית היחידה שאני מצליח לחשוב עליה היא "הקוסם מארץ עוץ". וכמובן, במדע הבדיוני האמריקנים שולטים ללא עוררין.
רק אציין שאני נהנה במיוחד כשאני פוגש יצירה ששוברת את השטאנץ הזה, ומספקת נוף שונה וכוחות על-טבעיים מסוג אחר.
קסם בסמטאות ירושלים
על פניו, פוטנציאל הפנטזיה שטמון במסורת היהודית כמעט אינסופי – החל בסיפורי התנ"ך, דרך האגדות התלמודיות והמדרשים ועד סיפורי החסידים, העולם היהודי מלא בדברים על-טבעיים. אבל הנסיונות המעטים שראיתי ליצור פנטזיה יהודית – פשוט לא היו מוצלחים.
בהקשר הזה, הספר "בנפול תרדמה" של משה רט ויעלה גן הוא משב רוח מרענן. ספר פנטזיה שמתרחש ברחובות ירושלים של ימינו, ומעורבים בו מלאכים ושדים, השבעות וקליפות, היישר מהדפים האחוריים של המדרשים.
נתן דיאמנט הוא חוקר משטרתי רציונלי ואינטליגנט, שנתקל בהצטברות של מקרים רבים שנראים בלתי-טבעיים. חמוש בספקנות הטבעית ובשכל הישר שלו, הוא ניגש לפזר את הערפל ולחשוף את האדם שוודאי מושך בחוטים. הוא נעזר בקרן, עיתונאית שפגש כשהגיע לפענח את אחד המקרים.
במקביל, פועלת משפחת בכור, שנראית כמו המודל הספרותי הקלאסי של משפחה עשירה ומקושרת היטב, שמחפשת שליטה במוקדי הכוח ומנהלת יחסים עם העולם התחתון. אלא שבמקרה שלה "העולם התחתון" הוא קצת יותר תחתון וקצת פחות אנושי.
סופר צריך להחליט אם לספר את הסיפור דרך עיני הדמות הראשית, כך שהקורא נחשף לכל המידע יחד עם הגיבור, או לספק לנו כמה נקודות מבט כך שנהיה כל הזמן כמה צעדים לפני הגיבור. בבנפול תרדמה אנחנו הקוראים יודעים בשלב מוקדם מאוד שנתן טועה; בירושלים אכן מסתובב כוח על-אנושי, שמשתדל בעיקר לזרוע פחד. אנחנו רואים את המאמץ של נתן לעצום עיניים מול הראיות הנערמות על שולחנו, ותוהים מתי הוא כבר יתפכח. ולמרות זאת, הספר הצליח להפתיע אותי עם כמה טוויסטים שלא צפיתי, כולל אחד גדול במיוחד לקראת הסיום.
גילוי נאות: אני מכיר מהפייסבוק את שני הסופרים, רט וגן (שזה ספרם המשותף הראשון). למי שלא עוקב אחרי משה, אספר שהוא מתחזק כבר שנים את ז'אנר "סיפורי אימה קצרצרים" – סיפורים מפחידים שבנויים משורות בודדות, ובדרך כלל מסתיימים בפאנץ' מהדהד ומצמרר. בנפול תרדמה משתייך לז'אנר האימה, ומשולבים בו לא מעט סיפורים קצרים – כמו תיאורים של מקרי פשע לא מפוענחים – מהסוג הזה.
נושא מרכזי נוסף שחוזר בדף של רט הוא התחום העל-טבעי. רט מרבה לאתגר את החשיבה הרציונלית, וטוען שהאדם צריך להשתחרר מהחשיבה המקובעת, ולהבין שבמציאות פועלים כוחות נוספים על אלה שהמדע המודרני מכיר בהם. לפחות לי, כאדם שמכיר את הכותב, הייתה תחושה שהספר קצת נופל למקומות דידקטיים בהקשר הזה, והמסרים האלה חוזרים שוב ושוב: תפסיקו לעצום עיניים מול המציאות, תתחילו לפתוח את הראש.
אבל העובדה שהמסר של סיפור נאמר במפורש, לא בהכרח הופכת אותו לסיפור לא טוב; בנפול תרדמה הוא ספר שכתוב היטב, שאכפת לך מהדמויות שלו, ושהצליח להחזיק אותי במתח עד העמוד האחרון.
בנפול תרדמה, משה רט ויעלה גן, 256 עמודים, הוצאת "דברי שיר".
