ברשימה הקודמת עמדנו על הרעיון החסידי־קבלי החשוב של "תורת הייחוד", הכוללת שני מושגים: ייחוד עליון וייחוד תחתון. הייחוד התחתון, המיוצג בספירת מלכות ובפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – מבטא את התפיסה הדתית הקלאסית שהקב"ה נמצא מחוץ לעולם ומולך עליו, ואנו עובדים אותו דרך התורה והמצוות. לעומתו הייחוד העליון, המיוצג בפסוק "שמע ישראל ה' א־לוהינו ה' אחד", מבטא את ההבנה שהקב"ה נוכח בעולם, ואף יותר מכך, שהעולם הוא חלק מהקב"ה. זוהי התפיסה האימננטית. מציאות זו נסתרת מאיתנו, שהלא במצב הרגיל איננו יכולים לראות את נוכחות ה' בעולם. אולם לשם צריכים אנו לשאוף ולהגיע.
בחסידות איזביצה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי אצל ר' צדוק הכהן מלובלין ואצל רבו, ר' מרדכי יוסף ליינר בעל "מי השילוח", התפתחו עקרונות חסידיים אלו לכדי מסקנות מרחיקות לכת. הם המשיכו ופיתחו את הגישה האימננטית של "לית אתר פנוי מניה" [אין מקום פנוי ממנו], ורעיונותיהם הובילו למה שניתן לכנות "החסידות הרדיקלית". על פי תפיסתם, האימננטיות הא־לוהית, הנוכחות הא־לוהית, נמצאת בכל מקום, כולל בתוך עולמנו הפנימי ובנפש האנושית, במחשבותינו וברצונותינו. הנוכחות הא־לוהית בנפש האדם נוגעת לכולם, אפילו ב"פושעי ישראל", וכך כותב ר' צדוק:
כי שורש צורת אדם [אדם הראשון] הוא מצד שורש עומק הלב דישראל, שהוא דבוק בה' יתברך. אפילו בפושעי ישראל… ועניין זה שמדמה הצורה ליוצרה, היינו כי בהשגחת ה' יתברך בנבראים הוא מצד התפשטותו בהם (רסיסי לילה, אות מ').
ר' צדוק מסביר שה' נוכח בפנימיות של כל אדם, וכך יש להבין את הפסוק "בצלם א־לוהים עשה את האדם". יתרה מכך, הוא דוגל גם במה שניתן לכנות "העיקרון ההוליסטי". כלומר, שכל הנפשות מהוות אחדות אחת נעלמת, ואחדות זו היא דמות אדם שעליה נאמר שהיא דומה ליוצרה. בכך מרחיב ר' צדוק את עקרון הייחוד ומסביר שהוא כולל את נפשות האנשים עד כדי כך שכולם אינם אלא ישות אחת, ישות שהיא חלק מהקב"ה.
הגמרא במסכת פסחים מסבירה מדוע אומרים בלחש את המילים "ברוך שם כבוד מלכותו", לאחר אמירת שמע: "משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה. אם תאמר [לעבדיה שייתנו לה] – יש לה גנאי… התחילו עבדיה להביא בחשאי". בלשוננו, כמו בת מלך שאוהבת ללקק מהסיר, אבל זה לא מכבודה והיא עושה זאת בחשאי. כך אנו אומרים פסוק זה בחשאי. ונשאלת השאלה, מדוע יש להתבייש בפסוק זה?
ר' צדוק מפרש זאת באופן מפתיע. "ציקי קדירה" זוהי הדתיות התאיסטית – הדתיות הקלאסית של הייחוד התחתון, הרואה בא־לוהים מלך שנמצא מחוץ לעולם. דתיות זו איננה הרמה הנעלה, אולם בכל זאת, היא כמו ציקי הקדרה "שה' יתברך נהנה מזה, אף על פי שלאמרו יש גנאי, שנראה כאילו יש נפרדין". כלומר, אף שהרמה הגבוהה יותר היא התפיסה הדתית של הייחוד העליון, התפיסה של האימננטיות הא־לוהית בעולם, עדיין יש משמעות ועדיין ה' "נהנה" כביכול, מאלו שהולכים בדרך זו.
תיאטרון הנפש
הרעיונות של ר' צדוק הם ללא ספק המסקנות מרחיקות הלכת ביותר של השיטה האימננטית והפנתאיסטית, הטוענת ש"לית אתר פנוי מיניה" – לא בעולם החיצוני לנו, ואף לא בעולמנו הפנימי. המסקנות הנובעות מתובנה זו כוללות גם את צמצום יכולת הבחירה החופשית שלנו, עניין שאמור להיות אבן יסוד במחשבה היהודית. מכאן נובעת גם הסתכלות יוצאת דופן על המצוות והעבירות שהאדם עושה, שהלא אם הקב"ה נוכח בתוך נפש האדם, אז לכאורה אין האדם אחראי להם, לטוב ולרע. בעקבות זאת התייחסו רבים לתורות אלו כחסידות רדיקלית שחרגה מהרעיונות המקובלים ביהדות.
לפי תורה זו, עלינו לדון ב"אני" שלנו בתור צופה. העולם הוא תיאטרון שמתרחש הן במציאות החיצונית והן במציאות הפנימית, ואנו איננו אלא צופים בו, כולל בזרם התודעה שלנו. ר' מרדכי יוסף ליינר, רבו של ר' צדוק, כותב בספרו "מי השילוח" (פרשת ניצבים, ד"ה כי אתם) ש"המחשבות העולות בליבו של אדם הינם מה' יתברך, ואף המעשה שעושה האדם הוא בידי הקב"ה". מדברים אלו עשוי להשתמע שהחופש אינו אלא אשליה. ואף שנאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", אליבא דאמת "לה' הארץ ומלואה" – הכול בידי שמיים.
לכאורה מהווה הדבר ביטול מוחלט של הבחירה החופשית, והסרת האחריות מהאדם על מעשיו. אולם אין הדבר כך, ולא לכך התכוון ר' מרדכי יוסף. בכתביו אפשר למצוא כמה הסברים בנושא. קצר כאן המקום מלהביא אותם, אולם אביא בפניכם את דבריו של תלמידו בעניין זה. וכך כותב ר' צדוק:
האדם צריך להכיר כי החשק ונדיבות לב שלו הוא גם כן מה' יתברך…. וזה טעם "ויקחו לי תרומה", דפירשו בזוהר תרומה דהוא ייחוד, פירוש דתרומה הוא נדיבות הלב דבני ישראל, והוא המכונה כנסת ישראל, ו"לי תרומה" פירושו שהקב"ה הוא עצמו התרומה והנדיבות. זהו יחוד דקב"ה ושכינתיה – פירוש שמכיר שגם כל מעשה התחתונים הכל מה' יתברך. דבאמת ה' אחד, יחיד ומיוחד בכל עלמין, וגם בלבבות בני ישראל רק הוא המעורר והפועל (צדקת הצדיק, רנב)
בקטע זה של ר' צדוק ממשיך הוא את רבו בהבנה שתכונותיו ופעולותיו של האדם כפויות עליו, וכך גם מידותיו ומעשיו הטובים, כמו למשל הנדיבות. דבר זה נובע מתורת הייחוד המתקיימת לא רק בעולם החיצוני, אלא גם בעולם הפנימי של כל אדם. אולם כאן מוסיף ר' צדוק ומשנה את כיוון הדברים:
ועל ידי זה "ויקחו" – שהם לוקחים זה, בקנין, כלשון קיחה [=קניין] בכל מקום, רצונו לומר, שיהיה זה שלהם ממש. דאותה נדיבות לבב יהיה שייך להם וברשותם, כאדם העושה בשלו בכל עת שירצה. דלבו ברשותו לחשוק תמיד כך.
יש משהו שנמצא ברשותו של האדם: "דלבו ברשותו לחשוק תמיד כך". והוא אף מוסיף שחשק זה יכול לשנות את רצונו של הקב"ה:
על דרך שאמרו הקב"ה גוזר והצדיק מבטל. וכעניין נצחוני בני. בתחילה תורת ה', ולבסוף תורתו – דהוא בידו. ומה שהוא חושק, הש"י חושק גם כן. והכל בידו. וזה סוד יחודא עלאה ויחודא תתאה הנזכר בזוהר.
המשמעות היא שעקרון הייחוד ונוכחות ה' בעולם, כולל בנפש האנושית, איננו חד־צדדי, מלמטה למעלה, אלא פועל לשני הכיוונים. וכך ההבנה שהכול הינו חלק מהא־לוהות אינה מבטלת את הבחירה החופשית. בפרדוקס מעגלי זה נסיים את מסענו לעולמו של ר' צדוק ורבו ר' מרדכי יוסף.
