לא החלקתי על הרצפה השמנונית של הסוּפר כשבן השמונה פנה אליי באמצע הקנייה ושאל: יכול להיות שלילד יהיו שתי אמהות? למעשה ראיתי את זה בא מאז שצפינו בפרק בסדרה "עולם קטן" (כאן 11) שבו הוצגה, כאילו במקרה, משפחה של שתי אמהות ושני בנים.
השבוע הייתה זו "דוריטוס" שנפל בחלקה להתסיס את הרשתות עם תמונה של זוג גברים הומוסקסואלים החובקים ילד, כחלק מקמפיין לרגל יום המשפחה. אך כל פרסומאי מתחיל יודע כבר שנים רבות שזו הדרך הבטוחה אל הכותרות. דרך שאם תבחר בה מובטח לך שיימצא מי שיזעק על חורבן ערכי המשפחה, וכנגדו מי שיגיב שאף אחד לא כפה עליך כלום ויאללה תשחרר קצת, חיה ותן לחיות.
אז לא לקנות יותר דוריטוס? להמשיך לראות את הסדרה (החביבה מאוד אגב) של "כאן"? ומה לומר לבן השמונה, רגע לפני שהוא נוטש את הדיון החופר עם אבא לטובת מדף הממתקים?
אולי נתחיל משאלה אחרת: במה שונה תמונה של אבא ואבא חובקים ילד מהצגה של איש בלי כיפה או של ילדה שאוכלת בלי ברכה? למה אף אחד לא העלה בדעתו להחרים את דוריטוס על זה שהפרסומת שודרה בטלוויזיה בשבת?
התשובה היא כמובן שיש הבדל בין "איסור" לבין "טאבו". הרמב"ם כבר עמד על כך שדיני העריות שבתורה נמנים על ה"מפורסמות". דהיינו איסורים שהבסיס להם הוא לא רק מסורת שקיבלנו בסיני, וגם לא הסבר רציונלי מהודק, אלא מוסכמה חברתית חזקה שהופכת פעולות מסוימות לבלתי מתקבלות על הדעת, ל"טאבו". חילול שבת, למשל, הוא לא טאבו. אנחנו נמנעים ממנו משום שכך ציוותה אותנו התורה, ומשום הערך המובן מאליו של המצווה, לא בגלל מוסכמה חברתית שמייצרת רתיעה. לכן גם אצל מי שחלון ביתו פונה לכביש איילון לא אמור להיחלש תוקפו של האיסור. אבל כל הנושא של מבנה המשפחה בנוי על הרבה שכבות של טאבו.
עוד אני מהרהר מה להשיב לו, לפרחח עם העיניים הנוצצות, הבנתי שאני נתון במלכוד. כולנו. כי יש כאן משחק סכום אפס: ככל שנישואים חד־מיניים יישארו "טאבו", ייפגעו מי שזוהי דרך חייהם. וככל שהטאבו יישבר, תישמט הקרקע מתחת לאיסור ההלכתי. לפחות כל עוד אנו ממשיכים לחיות כחברה אחת. אם נבחר להתפצל הבעיה תיפתר כמובן. לומר לו בבוז: "ככה עושים החילוינים/הסמולאנים" זו תגובה שעשויה לשמר את הטאבו, אבל קצת פחות את האחדות שלנו כחברה. מה גם שהיא מזמן לא נכונה.
טאבו הוא כלי יקר ערך. לא בקלות הייתי מוותר עליו. עולם שאין בו טאבו הוא עולם שבו צריך להסביר לכל ילד באופן רציונלי למה זה לא טוב לגנוב או לרצוח, לקוות שהוא יבין את ההוכחה הקאנטיאנית המפולפלת ויזדהה איתה מספיק כדי ליישם בעצמו. לחלופין, זה עולם שבו ילד לומד שאסור להזיק או לפגוע רק בגלל ש"התורה אמרה", בלי לפתח מצפן מוסרי עצמאי. ואז רק א־לוקים יודע איך יתנהג אם חלילה יֵצא בשאלה.
ואז שוב בא לעזרתי הרמב"ם. כי באותה נשימה שבה הוא מדבר על חשיבותן של ה"מפורסמות", הוא מזכיר תכונה מהותית שלהן: הן עשויות להשתנות. בניגוד לאמיתות המושכלות, שאינן נתונות לוויכוח, ובניגוד למצוות שהתחייבנו עליהן לנצח בסיני, טאבו הוא עניין גמיש. יכולה להיות תקופה שבה איסור זה או אחר יתבסס על טאבו חברתי מוסכם, ודור או שניים לאחר מכן הטאבו ייעלם. לא ההלכה היא שתשתנה, אלא ההקשר שלה. היא תידרש למצוא לעצמה נקודות אחיזה אחרות, אם בעולם ההסברים השכליים, אם במרחב של המחויבות גם לדינים שאת טעמם איננו מבינים.
החל משלב מסוים אין טעם להיאבק על טאבו שהולך ומתפורר. זה רק ירחיק וימאיס ויעורר שנאה ומדנים. אפשר להצטער שעוד הלכה נוספה לרשימת הדברים שצריך להצדיק ולהסביר. אבל באופן אישי אני מעדיף לראות בכך אתגר, סולם לבירור עמוק יותר, מעבר לתנועת הריחוק הטבעית, הקמאית. אתגר שדרש ממני לנהל עם בן השמונה שיחה מורכבת. כזו שהיו בה "אסור" ו"מותר" ו"ראוי" ו"נכון". ובסופו של דבר, סיכמתי, יש גם דברים שעוד נדבר עליהם כשתגדל. בינתיים קח דוריטוס. תתפנק.יכולה להיות תקופה שבה איסור יתבסס על טאבו חברתי מוסכם, ודור או שניים לאחר מכן הטאבו ייעלם. לא ההלכה תשתנה, אלא ההקשר שלה. היא תידרש למצוא לעצמה נקודות אחיזה אחרות
