פאסון הוא עניין משמעותי מאוד בעולם הישיבות. רק שקוראים לו בכל מיני שמות אחרים. חשיבות, או בלשון העם, חשיבֶס, גדלות, או בלשון העם גדלֶס. ובטח תוך כדי הכתיבה אני אזכר בעוד כל מיני כינויים ושמות לעניין הזה של הפאסון. לא יודע למה, אבל בזמני לא השתמשו בישיבה במילה פאסון כדי לתאר את מה שאני רוצה לתאר כאן. ולמה נזכרתי דווקא עכשיו לכתוב על הפאסון הישיבתי? התשובה היא פשוטה, בגלל השלג הנהדר שכיסה בשבוע שעבר את ירושלים. כן, אני יודע שהקשר עוד לא לגמרי ברור אבל לאט־לאט.
לפני הכול, אני מוכרח לתת סקירה היסטורית קצרה ולהמחיש בכמה דוגמאות את העניין הזה של הפאסון בעולם הישיבות, במיוחד בישיבות שנושאות גם עשרות שנים אחר כך את דגל הסלבודקאיות המוכר – "גדלות האדם". למי שלא מכיר, בקצרה, "גדלות האדם" היא תפיסה אידיאולוגית שהונהגה בישיבת סלבודקה שבליטא בראשות ר' נתן צבי פינקל זצ"ל. לפי תפיסה זו, האדם הוא נזר הבריאה וההתנהגות שלו צריכה להיות בהתאם. אדם לא יכול להרשות לעצמו לנהוג באינסטינקטיביות ככל העולה על רוחו אלא לשלוט במעשיו ולפעול אך ורק במחשבה ובשיקול דעת. תפיסה זו משליכה על כל אורחות חייו של הישיבע־בוחער הצעיר. החל מהופעה חיצונית מחויטת ומכובדת וכלה בדיבור שקול בטון נמוך. הישיבה שלנו הייתה נצר לשושלת סלבודקה. ואפילו שזה קצת מגוחך, כי למעשה רוב הישיבות היום הן איכשהו נצר לסלבודקה, הישיבה שלנו הדגישה את זה לעיתים קרובות. אני זוכר שבאיזו ארוחת בוקר בסתם יום רגיל באמצע השנה, חבר שלי שמעון נכנס לחדר האוכל עם כפכפי טבע נאות כי הוא עוד לא הספיק לנעול את הנעליים הרגילות שלו. מאי שם ניגש אליו אחד מבחורי הישיבה המבוגרים ו"החְשובים", שהיה ידוע ב"גדלות האדם" שלו, בעיקר כלפי צעירים מחפשי דרך, ונזף בו בחומרה, מה זה השמעטס האלה תגיד לי?! איפה אתה חושב שאתה נמצא?! בחוף הים?! ושמעון, שרק רצה להכין קפה ולחזור לחדר לנעול את הנעליים השחורות והרגילות שלו, מלמל משהו בבהלה אבל על פניו ניכר שהוא הפנים את המסר היטב. אז ככה זה, החולצה צריכה להיות בתוך המכנסיים, התספורת צריכה להיות מסודרת, זיפים לא באים בחשבון. או שאתה מגולח או שאתה מגדל זקן, אין אמצע. וכאן המקום לספר על ביטוי ה"ספאסט נישט". שהוא בתרגום חופשי מיידיש, "לא שייך". אוהו, אני יכול לכתוב טורים שלמים על ה"ספאסט נישט" אבל הפעם תקצר היריעה מלהכיל. הביטוי הזה הוא נגזרת ישירה של שיטת "גדלות האדם". כי באף מקום לא כתוב שאסור ללעוס מסטיק. לא בשולחן ערוך ולא באף אחד מנושאי כליו. ובכל זאת, מסטיק זה פשוט לא שייך.
באף מקום לא כתוב שאסור ללעוס מסטיק. לא בשולחן ערוך ולא באף אחד מנושאי כליו. ובכל זאת, מסטיק זה פשוט לא שייך
זה ספאסט נישט. באף מקום לא כתוב שאסור ללקק ארטיק במרפסת של הישיבה. מה הבעיה ללקק ארטיק במרפסת הישיבה?! להפך, עדיף ללקק ארטיק במרפסת מאשר בבית מדרש, לא? אז זהו שלא. וכמה שאני אנסה לגייס עכשיו את כל כישורי ההסבר הנדירים שלי וכמה שאני אתן דוגמאות, זה לא יועיל. מי שלא חווה "ספאסט נישט" על בשרו לא יבין אותו לעומקו לעולם.
טוב, אני נסחף. בכלל באתי לספר על השלג. אז באחד החורפים שלמדתי בישיבה ירד שלג כבד מאוד. זה היה עוד לפני הימים שנתנו פה לסערות שמות. זה היה פשוט שלג כבד ואנחנו הסתגרנו בבית המדרש החמים והסתכלנו דרך החלונות הגדולים על שכונת הר נוף מתכסה בלבן. היה משהו בצפייה מתוך בית המדרש בשלג היורד שהזכיר קצת את הזיקוקים ביום העצמאות. בשני המקרים אתה מת להסתכל ולא להוריד את המבט אבל הגמרא הפתוחה לפניך עושה לך מצפונים, וכל מיני קולות בראש מזכירים לך את המשנה באבות, "כל המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכולי מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". ואף אחד לא רצה להתחייב בנפשו בשביל כמה פתיתי שלג, ולכן ברגע שהשעון הגדול בבית המדרש הורה על השעה 11 בלילה – שעת הסיום הרשמית של סוף הסדר – בית המדרש התרוקן כליל, וכל בחורי הישיבה ללא יוצא מן הכלל יצאו לרחוב לשחק בשלג.
השלג הצליח לכסות על כל גינוני הפאסון הישיבתי, להאפיל על גדלות האדם, לטשטש כליל את אימת ה"ספאסט נישט" ולגרום לבחורים ה"חְשובים" ביותר לבנות בובות שלג מעוותות ולכדרר כדורים קפואים ולהשליך אותם אחד על השני ואפילו לבנות איגלו ענקי. אני זוכר שביום למחרת ראיתי את אחד מבחורי הישיבה כבדי הראש והמחשבה יוצא מבית המדרש, מסתכל לצדדים וגורר אחריו סטנדר וגמרא לתוך האיגלו. המזל שלו שרק אני ראיתי ולא סיפרתי לאף אחד.
