תראו, הנה ציפור!
הטריק השחוק ביותר בספר ההפעלות לפוליטיקאי המתחיל הוא הסטת תשומת הלב הציבורית לעניין אחר, כאשר הביקורת מתחילה להתקרב אליך. וזה בדיוק מה שעשה השבוע שר האוצר, אביגדור ליברמן: הוא עשה דרמה גדולה מכמה מכתבים שכתב לכמה מראשי החברות הגדולות במשק בהם הזהיר אותם שלא יעלו מחירים, ובכך נתן את האות למתקפה תקשורתית אדירה על אותן חברות כולל אזהרות בחרם צרכנים.
כל זאת, בשעה שהעלאות המחירים הגדולות ביותר בתקופה האחרונה נעשו על-ידי הממשלה עצמה: עליית מחירי הדלק, החשמל, הארנונה, הכלים החד פעמיים והמשקאות הקלים תורמת ליוקר המחיה פי כמה וכמה מעליית מחירי הפסטה. וזה, עוד לפני שהזכרנו את הסעיף הכלכלי המכביד ביותר על כל משפחה ובוודאי על זוגות צעירים, והוא כמובן סעיף הדיור. כידוע, הממשלה עצמה שולטת על המרכיב העיקרי במחירי הדיור, מחיר הקרקעות, ולכן היא האחראית העיקרית ליוקר הדירות; מה שגורם גם להרבה משפחות צעירות שהיו שמחות לקנות דירה להגיע לשוק השכירות, ובכך לייקר גם את מחירי השכירות.
זה נכון שהתשלומים שגובה הממשלה הולכים לכאורה לשירותים שניתנים חזרה לנו, אבל כידוע גם בתקציב המדינה, כמו ברווחי החברות הפרטיות, יש כמה סעיפים שהצדקתם שנויה במחלוקת. יתר על כן: בשעה שמול התייקרות המחירים אצל היצרניות הפרטיות יכולים הצרכנים להגיב לפחות בחרם על היצרן היקרן ובמעבר ליצרנים זולים יותר, הרי הממשלה פועלת כמונופול, ואין אפשרות לצרכן לקנות חלופות זולות יותר – לא של דלק או חשמל, ובוודאי לא של קרקעות זולות יותר, כאשר הממשלה שולטת ב-93% מקרקעות המדינה.
דווקא משום כך התרגיל של ליברמן עבד יפה. בגלל שמול החברות הפרטיות אפשרות התגובה והמחאה קלה ופשוטה יותר, הצרכנים ואמצעי התקשורת גם יחד פנו להתמקד במרכיב ההתייקרות הזה, והבליטו פחות את ההתייקרויות החשובות והגבוהות הרבה יותר של המחירים עליהם אחראית המדינה. צריך רק לקוות שלפחות אחרי העיסוק האינטנסיבי בשאלת יוקר המחיה באפיק החברות הפרטיות, ייזכרו כמה שיותר ארגונים ופעילים חברתיים גם ביוקר שמשיתה עלינו המדינה, ואז אולי התרגיל של ליברמן יצליח קצת פחות.
פירוד בשם האחדות
המועצה להשכלה גבוהה עומדת לדון בעוד כשבועיים בהצעה מעניינת: לאפשר להקים באוניברסיטאות ובמכללות שירצו בכך חוגים מיוחדים ללימוד מורשת יהדות ספרד, בנפרד מהחוגים הכלליים להיסטוריה של עם ישראל, או לספרות עברית.
הגיון התומכים בכך – בראשות מי שהגישה את ההצעה, פרופ' חביבה פדיה מאוניברסיטת בן-גוריון – פשוט ואף מוצדק: במשך יותר מדי שנים הייתה האוריינטציה של לימודי ההיסטוריה היהודית, הן במערכת החינוך והן באקדמיה, מוטה לכיוון יהדות אשכנז, במיוחד לגבי העת החדשה. בשעה שכולנו למדנו את תולדות המחלוקות במזרח אירופה, בין חסידים ומתנגדים, ואת התפתחות הזרמים הליברליים במערב אירופה ובארה"ב, שמענו מעט מאוד על התפתחות היהדות בכלל, וגדולי התורה והחכמה שלה בפרט, בארצות האסלאם. גם ימי הביניים סופרו לנו בעיקר דרך מסעי הצלב והפרעות שעברו על יהדות אירופה, יותר מאשר מה שקרה באותן שנים ליהודי הים התיכון.
למרות שזה לא פוליטיקלי קורקט, צריך לומר שיתכן שהיה הגיון מסוים בהטיה הזו, כי באותן שנים הדרמות הגדולות של העולם היהודי אכן התחוללו באירופה, ולמזלם של יהודי המזרח התיכון הם לא עברו פרעות מהסוג של מסעות הצלב. כלומר, יתכן שלא הטיה אידיאולוגית מכוונת, אלא דווקא מזלם הטוב של היהודים הספרדים, שידעו חיי שקט ושלווה למשך תקופות ארוכות יותר מאלו של היהודים האשכנזים, הוא שגרם להטיה לטובת לימוד ההיסטוריה "האשכנזית". הראייה לכך, שעל התקופות שבהן יהדות ארצות האסלאם הייתה בבירור מרכז העולם היהודי, כמו בימי גאוני בבל או "תור הזהב" של יהדות ספרד, כולנו למדנו (אלה מאיתנו שבכלל התעניינו בהיסטוריה יהודית, אשכנזית או מזרחית). גם גירוש ספרד הוא פרק היסטורי מוכר היטב בלימודי ההיסטוריה היהודית, והוא מתואר כאחד משלוש הקטסטרופות הגדולות ביותר של ההיסטוריה היהודית – בין חורבן שני בתי המקדש, לשואת המאה העשרים. ועדיין, לפחות לגבי העת החדשה ישנו פער ניכר במידת הידע וההתמצאות.
על הפער הזה ניסתה לגשר כבר "ועדת ביטון" (בראשות המשורר ארז ביטון). ועדה זו שהוקמה על ידי נפתלי בנט בשבתו כשר החינוך, הציבה יעדים ותכניות להוראת יהדות ספרד כחלק מלימודי תרבות ישראל וההיסטוריה היהודית. עכשיו בא לכאורה המהלך המשלים גם באקדמיה, אבל האמת היא שאין סימטריה בין המהלכים: בשעה שהתביעה במערכת החינוך הכללית הייתה ללמד את תולדות ומורשת יהדות המזרח כחלק מתכנית הלימודים הכללית ולא כמקצוע נפרד, התביעה האקדמית היא דווקא להפריד: להקים חוגים מיוחדים לחקר והוראת ההיסטוריה והתרבות של יהדות המזרח.
לתביעה הזו ראוי להתנגד. תפיסה חינוכית פגומה אחת לא צריכה להיות מתוקנת בתפיסה חינוכית פגומה אחרת. אם יש סיבה ללמד את תולדות ומורשת יהדות ספרד, הרי זה מפני שהן חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה היהודית, ואם הן חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית, הן צריכות להיחקר ולהילמד ככאלה: בחוגים הקיימים להיסטוריה של עם ישראל, ספרות עברית, מחשבת ישראל, וכדומה.
הפרדת ההיסטוריה של יהדות המזרח משאר חלקי ההיסטוריה היהודית אמנם תגרום כנראה לכך שקצת יותר מרצים העוסקים בתחומים האלה יקבלו תקנים, אבל היא תהפוך את התחום עצמו לתחום שאותו לומדים וחוקרים רק "מזרחים מקצועיים", ולא כלל המתעניינים במורשת ישראל; בדיוק כשם שמקומם של לימודי משפט עברי הוא בתוך כלל לימודי המשפטים, ולא כחוג נפרד. ניסיון העבר אמנם צריך ללמד אותנו שיש להקצות מראש בתוך החוגים הקיימים מכסות ברורות של תקנים וקורסים ללימודי יהדות המזרח, אך הפרדה מנהלית מוחלטת תהיה בגדר בומרנג לחזון שילובה של מורשת יהדות המזרח בתוך הסיפור היהודי הכללי.
אוזניים לכותל תצילנה
בתכנית "המילה האחרונה", ששודרה היום בגלי צה"ל, הטיחה עירית לינור, לא בפעם הראשונה, מילים קשות בתנועה הרפורמית ובתביעתה למקום לאנשיה ולמנהגיה בתוך רחבת הכותל, גם אם מדובר כפי שהציע מתווה הכותל בחלק מרוחק יחסית של הכותל. בנימוק שהתנועה הרפורמית לא הצליחה לכבוש את הלבבות בישראל, שלחה לינור את אנשיה חזרה לארה"ב: "תלכו לארה"ב, תקימו לכם שם כותל…מקומכם לא כאן…אתם לא שייכים. רק מקלקלים". לינור אפילו הגדילה לעשות עד כדי השוואה בין הרפורמים לכת החרדית הקיצונית "לב טהור", בנימוק שכשם שהכת לא מתאימה לחיים בשום מדינה מתוקנת, כך גם הרפורמים לא מתאימים לחיים בישראל.
ככל הידוע, עירית לינור איננה אישה אורתודוקסית. הזעם שלה על הרפורמים אינו נובע באמת ממנהגי התפילה השונים שלהם, אלא מכך שהם מזוהים כ-פרוגרסיבים, המונח שהחליף את הביטוי שמאלנים כסמרטוט האדום של מחנה הימין השמרני בישראל. זה כמובן בסדר גמור שלינור לא תאהב את החוגים הפרוגרסיביים, גם אני לא מת על כל עמדה או התנהלות שלהם, אבל הביטויים הבוטים שלה כנגד הרפורמים הם בלתי נסבלים בכל ערוץ שידור, קול וחומר בערוץ שידור ממלכתי וצבאי.
גם הטיעון שלפיו הם מהווים מיעוט קטן בישראל איננו רציני. הטיעון הזה יכול להצדיק לכל היותר את העובדה שלא יקבלו מעמד שווה בתך רחבת הכותל המרכזית, אבל הוא לא יכול להצדיק הדרה שלהם מכל מרחב הכותל וסביבתו. לא חוכמה להחיל זכויות על הרוב, החוכמה היא להחיל שוויון זכויות גם על המיעוט. וההנחה ש-"הרוב תמיד צודק" מסוכנת מאוד דווקא לציבור החרדי והחרד"לי, שרוצה בגירוש הרפורמים מהכותל. אם היינו הולכים רק לפי עמדת רוב האזרחים, כל החרדים כבר היו צריכים להתגייס מזמן, ושקל אחד לא היה מגיע לקופת הישיבות.
