מסיבת העיתונאים שנערכה ביום שלישי, בלב בירתה של מדינת ישראל, מטעם עמותת אמנסטי, השלוחה הישראלית של הארגון הבינלאומי, צריכה להדיר שינה מעיני כל יהודי בעולם. ההצגה המתוקשרת של ממצאי הדו"ח המאשים את ישראל באפרטהייד ובפשעים נגד האנושות, הייתה לא פחות ממופע אימים אנטישמי רווי רטוריקת שנאה נגד יהודים, שכמוהו לא נשמע מאז ימי הזוהר של הנאציזם. בפנים חמורי סבר השתלחה מנכ"לית הארגון הבינלאומי, נציגת המוסר והצדק עלי אדמות מטעם עצמה, במדינת ישראל, וקראה לקהילייה הבינלאומית להתניע מהלך תקיף של חרם נגד ישראל. חומרת האירוע נובעת מעצם קיומו, לא פחות ולא יותר, על אדמתה הריבונית של ישראל. אומות העולם נוכחו לדעת אתמול מחדש שיהודים היו ונותרו ילדי הכאפות של התרבות האנושית.
אמנם האנטישמיות המודרנית איננה זרה לישראל אך קיום מופע אנטישמי בינלאומי על אדמתה הריבונית בשם חופש השיסוי, הוא כתם בהיסטוריה של מדינת ישראל שמחייב את הממשלה לחקור. איך אף גורם שלטוני לא מנע מראש את קיומו של מופע הכזבים? מי שצפה שלשום במסיבת השקרים של אמנסטי, לא יכול היה להימנע משורה של שאלות דוקרות כמו למשל: איזו דמוקרטיה שמכבדת את עצמה, ואת הזכויות של אזרחיה וחייליה הייתה מאפשרת לגורם זר להיכנס לתחומיה הריבוניים ולהתיר את דמם? כיצד ייתכן שימים ספורים לאחר שהעולם ציין את יום השואה הבינלאומי, ממשלת ישראל מאפשרת את כניסתה של מנכ"לית הפרוטוקולים החדשים של זקני ציון, בשערי נתב"ג, במקום להורות למשטרת הגבולות להטביע בדרכונה חותמת סירוב כניסה אדומה, ולשלוח אותה בחזרה למשרדיה בלונדון, שם האנטישמיות נוחה יותר. תדע הצוררת הזרה, שכאן היא אורחת בלתי רצויה. ובכלל, איך יהודים ברחבי העולם יוכלו להיאבק באנטישמיות החדשה אם מדינת היהודים מאפשרת לזרועות התמנון של ארגונים ופעילים אנטישמיים צמאי דם יהודי לפעול בתוכה חופשיים ובטוחים מיד החוק? איזו זכות מוסרית יש לנו כעם וכמדינה לדרוש מאחרים את מה שכשלנו לדרוש מעצמנו?
אמנסטי הוא רק ארגון אחד מתוך ארגונים ישראלים וזרים רבים הפועלים מבית ומחוץ כדי לפגוע באינטרסים הלאומיים והביטחוניים של המדינה, שלמרות זאת מעניקה להם את הטבת הזכאות לסעיף 46 לפקודת מס הכנסה ומלכ"ר. וכאן חשוב לעמוד על משמעותו של הסעיף, עבור הקורא שאיננו בקיא בנבכי הכללים והחוקים של ארגוני החברה האזרחית. עמותה היא גוף אזרחי שקם במטרה לקדם חזון ומטרות לקידום אמונותיהם של מייסדיה, כשבאמצעותה הם מבקשים לשנות מציאות חברתית או פוליטית מסוימת. לשם כך, העמותה מפעילה תכניות ומעסיקה עובדים שעבור מימונם היא זקוקה למקורות הכנסה כספיים. את מקורות ההכנסה מגייסת העמותה ממקורות ממשלתיים, ציבוריים, פרטיים ועסקיים או מפעילות כלכלית עסקית. כך, אנשים פרטיים, בעלי עסקים ונדבנים שנתינה חברתית, חשובה להם, מחליטים לתרום לעמותה ש"האני מאמין" שלה עולה בקנה אחד עם ה"אני מאמין" שלהם.
אנשי ארגון בצלמו שהבינו את גודל החרפה, הדרמה והשעה, לא הרפו והובילו בימים האחרונים קמפיין תקשורתי סוחף והגישו לשר האוצר, שאילתה נוספת מתוך סדרת שאילתות שהגישו בעבר לשרי אוצר קודמים, בדרישה להפעיל את סמכותו ולשלול מיידית מהארגון את סעיף 46
סעיף 46 נועד לעודד ולתמרץ את הנתינה החברתית בהיותה מתגמלת: סעיף 46 מזכה את התורם במס הכנסה בסך 35% מגובה התרומה שנתן. זיכוי כזה כמובן בא מכיסו של משלם כספי המיסים. אלא שהזיכוי מותנה בכך שהעמותה תעמוד בקריטריונים של ניהול תקין וחוקי מס הכנסה ואחרים הקבועים בחוק. מבחינת העמותה, כדי לקבל את הטבת סעיף 46 לפקודת מס הכנסה, היא מחויבת לפעול במסגרת החוק. עבירה על חוקי המדינה גוררת שלילת אישור ההטבה, הגוררת בתורה הימנעות הציבור מלתרום לעמותה. כתוצא מכך נפגעת התשתית הכלכלית המקיימת אותה ורוב הסיכויים שתסיים את חייה.
למעשה, סעיף 46 בא להבטיח פיקוח מצד המדינה על ארגוני החברה האזרחית הפועלים בתחומה. פיקוח זה נועד להגן על שלומם וביטחונם של הציבור ושל המדינה, להבטיח שהחברה האזרחית תפעל בתוך גבולות ערכיים ומוסריים העולים בקנה אחד עם דמותה הערכית והמוסרית של המדינה ולמנוע מגורמים בעלי אינטרסים זרים לנצל את הכוח האזרחי כדי לחתור תחתיה. לפיכך, הגיוני היה לשלול כבר מזמן את הטבת המס של ארגון אמנסטי, הקורא לחרם בינלאומי על ישראל, כפי שדורש ארגון בצלמו בימים האחרונים משר האוצר ליברמן.
לעזרת ההיגיון בא חוק החרם שנחקק לראשונה ביולי 2011 בהצעת חוק פרטית משותפת שיזמו דליה ואיציק וזאב אלקין, עם ח"כים נוספים מסיעות קדימה, ליכוד, ש"ס ועוד. ההצעה המקורית קבעה שחרם הוא בגדר עוולה אזרחית, וגם בגדר עבירה פלילית שעונשה קנס. אלא שבדיוני הוועדה, הצעת החוק המקורית עברה דיאטה רצינית וצומצמה. ההצעה המתוקנת התייחסה רק לחרם שהוטל על ידי תושב או אזרח ישראל, והוסרה ממנה ראיית החרם כעבירה פלילית. החוק בנוסחו הסופי מגדיר חרם כ-"הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית". בנוסף, מטיל החוק על שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים, את הסמכות ואת האחריות להחליט לשלול מן הגוף המחרים את סעיף 46 לפקודת מס הכנסה שנדון קודם.
מדינת ישראל מודעת לכך שאמנסטי פועל נגד החוק, וחותר תחת קיומה של המדינה, שהרי קרא כבר בעבר לחרם על אתרי מורשת ביו"ש ולהחרמת מוצרים מיהודה ושומרון. כמו כן, על אף שרשויות החוק והאכיפה ידעו מבעוד מועד על פרסום הדו"ח של אמנסטי, הן לא מנעו את מסיבת העיתונאים שערך הארגון בירושלים, את כניסתה של מנכ"לית אמנסטי הבינלאומי לארץ, ולא שללו עד היום את הטבת סעיף 46 מן הארגון שאנשיו פועלים בישראל נגד המדינה.
אמנם, שר החוץ יאיר לפיד ומשרד החוץ שבראשו הוא עומד שחררו כמה הצהרות חיוורות, בהן אמרו כי מניעים אנטישמיים עומדים מאחורי הדו"ח אולם אף גורם בממשלה, במיוחד לא מן האגף הימני, לא בחר בתגובה המעידה על הבנה שמדובר באירוע המהווה קריאת השכמה דחופה להחלת חוק החרם. שר האוצר שבידו הסמכות לשלול מאמנסטי ישראל את אישור סעיף 46, לא צייץ אף לא מילה עד אתמול בערב, לאחר מסע לחצים כבד מצד ארגון בצלמו וחברי הכנסת מהאופוזיציה.
אנשי ארגון בצלמו שהבינו את גודל החרפה, הדרמה והשעה, לא הרפו והובילו בימים האחרונים קמפיין תקשורתי סוחף והגישו לשר האוצר, שאילתה נוספת מתוך סדרת שאילתות שהגישו בעבר לשרי אוצר קודמים, בדרישה להפעיל את סמכותו ולשלול מיידית מהארגון את סעיף 46. האופוזיציה התגייסה אף היא מצידה לדרוש מליברמן להפעיל סוף סוף את סמכותו לשלול מן הארגון את סעיף 46. ליברמן לא הגיב במשך כל היום עד שזרם מכתבי המחאה הזועמים שטפטף ללשכתו, הפך בערבו של יום למכתב עם 20 חתימות שגייס חה"כ שמחה רוטמן מקרב חבריו לאופוזיציה.
ראוי לציין כי ע"פ הנוסח המקורי של חוק החרם, שלילת סעיף 46 איננה מחייבת את שר האוצר לתקן תקנות לשם כך וסמכותו לשלול לא תיפגע אם לא יתקן תקנות. כתוצאה מכך, רק סעיף 3 לחוק דורש זאת. אלא שב-2012 הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"צ נגד חוק החרם ובג"צ קבע שאמנם הסמכויות המעוגנות בסעיפים 3 ו-4 לחוק נתונות לשר האוצר, אולם בטרם יפעילן, עליו לקבל את הסכמתם של הגורמים הרלוונטיים – לדוגמה, שר המשפטים – ולהיוועץ בהם, ואף ראוי שיעשה כן לאחר התקנת תקנות, תהליך ארוך שמחייב את אישור ועדת חוקה. ניסיון העבר עם כחלון וישראל כץ מראה שלמרות שהודיעו שחתמו על התקנות, הן לא צלחו את ועדת חוקה ועל כן לא ניתן היה לעשות שימוש בחוק.
נכון לרגע כתיבת שורות אלה, שר האוצר הוציא את ההודעה המיוחלת לתקשורת כי הוא שלח אתמול (ד') את טיוטת תקנות חוק החרם אל שר המשפטים. ואולם, מוקדם לחשוב שאפשר לנוח על זרי הדפנה שהרי כאמור, בסרט הזה היינו עם שרי אוצר קודמים. על ליברמן חלה חובת ההוכחה כי בניגוד לקודמיו, הוא מסוגל להגיע לישורת האחרונה, להניח את התקנות על סדר יומה של ועדת חוקה ולא להניח לה עד שתאשר אותן, ועד שלא ישלים את המהלך בשלמותו, מוקדם יהיה לזקוף נקודות כלשהן לזכותו, כך שלאופוזיציה אסור להרפות. חוק החרם הוא מבחן שחשיבותו לאינטרסים הביטחוניים והלאומיים איננו נופל מחשיבותו של חוק האזרחות. כדי למצב את עצמו כשר אוצר ליברמן לא יכול להרשות לעצמו להסתפק בפחות מאישור התקנות בוועדת חוקה ואולי על הדרך יהיה מסוגל להפגין את סמכותו גם בהרחבת החוק במישור הפלילי, כפי שהיה בהצעת החוק המקורית.
