שלב הסיכומים: מבט על תקופת כהונתו של אביחי מנדלבליט כיועמ"ש

בשבוע שבו סיים היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את תפקידו, פרסם "מדד הקול הישראלי" של המכון הישראלי לדמוקרטיה נתון מבהיל: אמון הציבור במוסד היועמ"ש צנח לשפל חסר תקדים של 31 אחוז.

ציפיות רבות תלה המחנה הלאומי במנדלבליט עם היבחרו לתפקידו לפני שש שנים בידי ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. על פניו הוא היה המועמד המושלם. כפרקליט הצבאי הראשי הוא נשכב על הגדר למען לוחמי צה"ל, וגיבה באופן גורף את הפעילות המבצעית של הלוחמים גם כאשר שגו בהפעלת שיקול הדעת (למעט המקרה החריג של סגן אדם מלול). גם בזירה הבינלאומית הוא נחל ניצחונות מזהירים בלוחמה המשפטית שנכפתה על ישראל סביב דו"ח גולדסטון. בהיותו מזכיר הממשלה נתניהו סמך עליו שיאפשר לממשלה לממש את אחריותה ולהוביל מדיניות.

אך כגודל הציפייה מימין כך עומק האכזבה. אביחי מנדלבליט מסיים את תקופת כהונתו עם כמעט סילוקם מהזירה של שלושה ראשי מפלגות מהמחנה הלאומי: יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, יו"ר ש"ס אריה דרעי ויו"ר אגודת ישראל יעקב ליצמן. לולא היה מעמיד לדין את שלושת האישים הללו, סביר להניח שהמפץ הפוליטי של 2021 היה נמנע וממשלת בנט־לפיד לא הייתה באה לעולם. כמובן, תמיד אפשר לטעון את טענת הביצה והתרנגולת ולומר שאם המנהיגים הפוליטיים היו מקפידים על "והייתם נקיים", התיקים נגדם לא היו נפתחים; אבל הציבור הרחב מתעניין פחות בגלגולי סיבה ומסובב, ויותר במה שנתפס בעיניו כמסקנה האופרטיבית הפשוטה: דה־פקטו, אביחי מנדלבליט הוא הגורם המרכזי למהפך הפוליטי שחל בישראל.

הטענות כלפי מנדלבליט התבססו בין השאר על הקשר המורכב בינו ובין מי שזוהה עם גישת בית שמאי בפרקליטות – פרקליט המדינה הקודם שי ניצן. מינויו של מנדלבליט התעכב בשל ספיחי פרשת הרפז שדבקו בו, שי ניצן סירב לסגור את התיק בעילת חוסר אשמה, בנימוק תמוה שהוא מצוי בניגוד עניינים בשל כפיפותו ליועץ, ומנדלבליט הוקלט שלא בידיעתו מתבטא באופן חריף על ניצן: "הוא פועל נגדי באופן פסול, ממניעים זרים"; "הוא יכול להחזיק אותי בגרון". תומכי נתניהו משוכנעים עד היום שההחלטות שקיבל היועץ בתיקי האלפים הושפעו מעמדותיו הקיצוניות של ניצן.

מנגד, היועץ החליט לסגור את התיקים נגד בכירים בפרקליטות, בהם דינה זילבר, בפרשת עדותו של מנהל המכון הפתולוגי. הוא סגר גם את תיק החקירה נגד פרקליטת מחוז תל־אביב לשעבר רות דוד, למרות המתנות היקרות שקיבלה מעו"ד רונאל פישר ומיאיר ביטון.

אבל האכזבה של המחנה הלאומי מהיועץ הפורש היא לא רק בשל התיקים הפליליים. מנדלבליט נלחם על הגדלת סמכויות היועמ"ש והרחבת מעורבותו בניהול המדינה. מדריך החקיקה שכתב אבי ליכט ופורסם באישורו הפך את לשכת היועמ"ש לגורם בעל כוח כמעט מקביל לכנסת. למעשה, מדובר ב"חוק יסוד חקיקה" אלטרנטיבי, המעניק ללשכת היועמ"ש השפעה מרחיקת לכת על תהליכי החקיקה. על פי המדריך, הפרקליטים מחליטים דה־פקטו איזה חוק יועלה לדיון בוועדת השרים לחקיקה, ואיזה יישלח לגריסה.

פיקוח רפה

אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות שנתגלעו בין היועץ לנבחרי הציבור היא בשאלת הייצוג העצמאי. היועץ התעקש להיות המייצג הבלעדי של הממשלה בערכאות, גם כאשר דעתו הייתה שונה מדעתם. "פגיעה בתפקיד הייצוג הבלעדי בערכאות פוגעת בהכרח בהבטחה כי הממשלה אכן פועלת כדין, ועל כן טומנת בחובה סכנה של ממש לשלטון החוק ולמִנהל התקין", התבטא.

כך היה בבג"ץ גיני (הרבנות הראשית), בעתירות נגד השר אופיר אקוניס ואמיר אוחנה, ובפרשת פרס ישראל, שם סירב היועמ"ש להגן על החלטת שרת החינוך שאשא־ביטול למנוע פרס ישראל מפרופ' גולדרייך שקרא להחרים את אוניברסיטת אריאל. היועץ אמנם טען שהוא "הקפיד להעמיד תמונה מלאה בפני בית המשפט ולשקף מחלוקות בעלות משמעות או כאשר ביקשו שרי הממשלה להישמע בפני בית המשפט", אולם בפועל הממשלה לא זכתה לקבל ייעוץ משפטי ראוי. כאשר היועץ שלה הביע במפורש את עמדתו, השונה מעמדת נבחרי הציבור, בתי המשפט ביכרו לרוב את עמדתו. כך קרה גם בעתירה נגד חוק ההסדרה.

מנדלבליט פגע בכלי המרכזי שהיה אמור לפקח על "שומרי הסף" בפרקליטות: חוק הנציבות שחוקק בתקופתו היה חיוור וחסר שיניים, ובפועל דחף לפיטורי הנציבה הילה גרסטל. הקש ששבר את גב הנאקה היה החלטת היועץ למנוע מגרסטל ייצוג נפרד בבג"ץ, מול מאמצי הפרקליטות למנוע את פרסום הדו"ח על תפקוד המכון לרפואה משפטית.

מנדלבליט נלחם על הגדלת סמכויות היועמ"ש והרחבת מעורבותו. מדריך החקיקה שפורסם באישורו הפך למעין "חוק יסוד חקיקה" אלטרנטיבי

מנדלבליט סירב להגן על חוק המואזין שהציע לאסור על בתי תפילה להשתמש במערכות כריזה קולניות; קבע שישנה מניעה חוקתית בהפעלת חוק המצלמות שנועד לסכל זיופי קלפיות ביישובים ערביים; אִפשר לדינה זילבר – המשנה ליועמ"ש שהביעה באופן הגלוי ביותר את עמדותיה הפוליטיות השנויות במחלוקת – לעשות ככל אוות נפשה, בעיקר בכרסום זכויות החרדים, והחליט שהיא תמשיך לטפל בנושאי הדרת נשים, בניגוד לדרישתן של השרות שקד וגמליאל.

היועץ מנע משר הביטחון והרמטכ"ל להחליט על סגירת גלי צה"ל; מנע ממשרד הפנים לשנות את רישום מינו של טרנסג'נדר שילד/ה וביקש/ה לשוב למעמד של אישה, למרות טענת משרד הפנים שרק אישה יכולה ללדת; לא אפשר לנתניהו להעביר חיסוני קורונה לחו"ל בטענה שלא ניתן להשתמש בפקודת בריאות העם וחובה להעביר מהלך כזה בחקיקה ראשית; והתנגד לחוק המקוואות.

בתקופת כהונתו נחקרו עצורי פרשת דומא באמצעות שימוש בעינויים, וזו ההזדמנות לומר משהו על אחת ההחלטות האחרונות שקיבל מנדלבליט, לסגור את תיק החקירה נגד השוטרים בפרשת אהוביה סנדק. במאמר מוסגר: קשה להתחבר לאלה החושבים שצעיר שהשליך אבנים על מכוניות במטרה לגרום להתהפכותן, ולאחר מכן נמלט בנהיגת שוד פראית ללא רישיון תוך סיכון חיי אדם שלו ושל חבריו בעקיפות מסוכנות – צריך להפוך ליקיר האומה. אבל מערכת אכיפת החוק חייבת לנהוג בצדק וביושר, וזה לא קרה פה. הזירה שבה מצא סנדק את מותו זוהמה בידי השוטרים שדאגו להעלים ראיות ולתאם עדויות. העמדה לדין חייבת להתבסס על ראיות, ובמובן הזה השוטרים "הצליחו" ומבחינה משפטית טהורה לא היו ראיות להעמידם לדין.

אבל המחדל הגדול בפרשה הוא לא התוצאה המשפטית אלא מחדלי מח"ש, שלא נקפה אצבע כדי להפריע לשוטרים לכסות את עוונם. בתקופת מנדלבליט הפכה המחלקה לחקירות שוטרים לגוף מסורס ונטול אפקטיביות. שי ניצן, בהסכמה שבשתיקה של היועץ, העמיד בראש מח"ש פרקליטה חיוורת שאפשרה לשוטרים לעשות ככל העולה על רוחם בלי בג"ץ ובלי בצלם. מנדלבליט התעלם ממכתביו של סגן ראש מח"ש משה סעדה, ולא טיפל בכשלים הרבים בגוף שבאחריותו.

מגן הביטחון

והיו גם דברים טובים. מנדלבליט קידם מאוד תפיסות של אכיפה משולבת נגד משפחות פשע במגזר הערבי; שדרג את התשתית הניהולית־מקצועית בעבודת הייעוץ השוטף למשרדי הממשלה; קידם שקיפות בעבודת היועמ"ש, באמצעים כמו הקמת מאגר חוות דעת משפטיות פומבי; תמך בחוק הלאום ויצר תשתית משפטית שככל הנראה תבצר את מעמדו מול עתירות לבג"ץ; הגביל ותיחם את השימוש הממשלתי באמצעי מודיעין ומעקב של השב"כ לצורך אכיפת חוקי הקורונה, והעניק לממשלה גב משפטי בנושאים ביטחוניים, בין היתר בהגנה על הוראות הפתיחה באש מול רצועת עזה, ומול העתירה נגד הנוהג של גורמי ביטחון להחזיק בגופות מחבלים מרצועת עזה לצורך מיקוח עתידי.

היועץ המשיך להגן על עמדת מערכת הביטחון בעניין הריסת בתי מחבלים, ואף הגדיל לעשות ופעל לקיצור טווחי הזמן של הבחינה המקצועית והמשפטית כדי להגביר את האפקט ההרתעתי־ביטחוני. עוד בהקשר הביטחוני, כאשר החליט בית הדין הפלילי בהאג לפתוח בחקירה נגד ישראל, מנדלבליט פרסם עמדה משפטית שלפיה אין לבית הדין כל סמכות לעסוק בנושא הזה, בין היתר מכיוון ש"פלסטין" אינה מדינה, וממילא אין לרשות הפלסטינית כל סמכות שיפוט ביחס לישראלים. גם בנוגע לנתניהו, היועץ הגיב לעתירות וקבע שאין בסיס משפטי למנוע את הטלת מלאכת הרכבת הממשלה על אדם שהוגש נגדו כתב אישום. ביומו האחרון בתפקיד הכשיר את היישוב אביתר.

"שלטון החוק אינו עניין פרטי של היועמ"ש", אמר מנדלבליט בנאום הפרישה שלו השבוע, "גם הממשלה מחויבת לשמור עליו עבור האזרחים. ממשלה שפועלת להחלשת שלטון החוק או חלילה פועלת נגד שלטון החוק פוגעת בציבור". ואולי הדברים הללו, שלא מנסים אפילו להסוות את החשדנות הבסיסית כלפי הממשלה, הם שיצרו בקרב ציבורים רחבים את התחושה שבמאבקי היועמ"ש נמהל דווקא ניחוח של "עניין פרטי".