תחת הכותרת "העלבון והזעם" התפרסם כאן בשבוע שעבר טורו של אלישיב רייכנר שעסק בריאיון של ח"כ דודי אמסלם לרוני קובן בתוכניתו "פגישה" בכאן 11. רייכנר חיבר בין אמירתו של אמסלם על תחושות הזעם והתסכול של מצביעיו ("אנשים בבייס שלנו מרגישים תחושה של השפלה עצומה… גונבים להם את השלטון ומיירטים להם את המנהיג") ובין חוויותיו כילד בעיירת פיתוח, והמליץ לח"כ אמסלם ללמוד מח"כים אחרים כמו מיכאל ביטון או מאיר כהן, שגדלו באותם תנאים, אך כביכול "מוכיחים שאפשר להכיר בעוולות העבר ובפערי ההווה, ועם זאת לוותר על הזעם ועל המשך התיוג העדתי". כלומר, בניגוד לאמסלם, הם לא בכיינים.
ובכן, גם אני צפיתי בתוכנית. אמסלם הסביר בה בצורה מפורטת ובסגנון מוכר את טענותיו כלפי הממשלה הקיימת, ורק לאחר מכן, כשהמראיין ביקש ממנו לדבר על ילדותו, סיפר על הצטרפות אביו לתנועת חרות ועל הנהירה אחרי מנחם בגין. רייכנר ביצע חיבור מאולץ ומלאכותי בין שני חלקים אלה בדברי אמסלם, אף שבשום שלב בריאיון לא היה נראה שהם תלויים זה בזה. יתרה מזו, כשאמסלם נשאל אם כשהגיע לתפקיד בכיר בעיריית ירושלים ביקש לנקום את נקמתו במפא"יניקים, הוא השיב בשלילה בלי למצמץ.
כדאי להתעכב על מה שעשה רייכנר. הוא מהדהד מסרים שפעם היו נחלת השמאל בלבד, ולצערי הוא לא לבד בעניין. בחודשים האחרונים כותבים המזוהים עם הצד הימני של המפה מאמצים בחדווה טכניקות וסגנון שפעם היו נחלתם של כאלה שמשתייכים לשמאל בלבד. לפי בעל הטור מירוחם, אמסלם לא שולט בעצמו. הוא כועס. הוא נעלב. הוא לא מתנהל באופן אחראי וענייני, מקסימום מנסה להרוויח כמה קולות בפריימריז; וזה, סיכם רייכנר, לא יכול להיות תוכנית עבודה.
זוהי גישה פטרונית המבקשת לבטל את תפיסת עולמו של אמסלם, ולזלזל בתסכולם המוצדק של רבים מאוד בחברה הישראלית, עד לאחרונה חברי הגוש שעימו נמנה רייכנר.
אמסלם סיפר שלפני שישים שנה הוריו נזרקו ממשאית בבאר־שבע. גם לסבי וסבתי עשו דבר דומה בערך באותה תקופה בבית־שמש. אך לא בכך מתמצה תפיסת עולמנו. אנחנו לא עדר זועם שנע לכיוון הנכון כשלוחצים לו על כפתורי הקיפוח. אני יודע שקל מאוד לתאר אותנו כך, הרי זה מסביר בצורה הטובה ביותר כיצד גם אחרי ארבע מערכות בחירות, שלושה כתבי אישום ומסע תקשורתי ענקי ועתיר משאבים התעקשנו לתמוך בהמונינו בנתניהו ובליכוד; אנחנו לא עושים לרייכנר ולחבריו דווקא. זו הבחירה המושכלת שלנו.
אנחנו ציבור גדול ומגוון שבחר את נתניהו בפריימריז פתוחים ובלתי תלויים בשיעור גבוה מאוד. ציבור שבעבר גם בחר להעניש את אותו נתניהו (ב־1999 וב־2006), אך כיום סבור שהוא המועמד הטוב ביותר לראשות הממשלה, ומעדיף שחברי הכנסת שלנו יתמידו לפעול מספסלי האופוזיציה לבחירתו המחודשת. אנחנו לא זועמים ולא נעלבים, מקסימום מאוכזבים ממי שהיו שותפינו לדרך. שותפים שנהנו מהקשר הזה ונבנו מיתרונותיו, וכיום נראים כאילו הם שמחים להיפטר מגידולי הפרא הביביסטים הפוגעים באווירה החגיגית הנלווית לכהונת ראש הממשלה הסרוג הראשון.
ככל שהממשלה הזאת תאריך ימים, כך יעמיק השבר בין הימין המסורתי ובין אנשי הימין התומכים בהמשך קיומה של הממשלה. כבר היום אפשר לקבוע שהמשימה להתגבר על הפערים שנוצרו בחודשים האחרונים בין הצדדים, תהיה קשה מאוד. דבר אחד ברור: אם קולות מתנשאים ומזלזלים ימשיכו לחקות את שופרות השמאל, הפער הזה יהיה בלתי ניתן לאיחוי. האחרונים שזלזלו בנו היו המפא"יניקים, לכו תמצאו אותם היום.
הכותב הוא סגן ראש עיריית בית־שמש
