סופה של זעם וביקורת שטפה השבוע את הארץ נוכח גל ההתייקרויות שמתרגש עלינו. למעשה, לא מדובר בעניין חדש; היצרניות והיבואניות מודיעות כבר כמה חודשים על עליות המחירים הצפויות, אבל השבוע חלקן היו אמורות להיכנס לתוקף, ומסתבר שהפסטה של אסם היא הקש ששבר את גב הגמל. באולפני הטלוויזיה גילו לפתע שפע של מוצרים שאינם שייכים למותגים המוכרים, ומחיריהם נמוכים בעשרות אחוזים. את הפלא הזה גילה מזמן הציבור החרדי, שאינו משקיע במותגים יקרים ומשלם הרבה פחות על מזון. עליית המחירים עוררה מחאה ציבורית שהגיעה עד כדי מרד צרכנים, והביאה בסופו של דבר להתקפלות מצד החברות ולהודעה על הקפאת ההתייקרויות לפחות עד אחרי חג הפסח. אחר כך, כנראה, הן יעשו זאת בשקט ובלי הרבה הצהרות.
הפוליטיקאים, כרגיל, מיהרו לקפוץ על עגלת הפופוליזם. ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד אמר כי "יש הבדל בין העלאת מחירים להפקעת מחירים והתנהגות מונופוליסטית חסרת בושה". שר הבריאות ניצן הורוביץ צייץ בטוויטר כי "למדינה יש תפקיד להבטיח רמת חיים טובה והוגנת לאזרחיה, ומול תאוות הבצע ועליות המחירים מותר וצריך להרחיב את הפיקוח על המחירים". ואילו ח"כ אמילי מואטי טענה כי "צריך להיות סל שלם של מוצרים בפיקוח, שלא יהיו נתונים לגחמות השוק, לתחרות ולמבצעים".
באופן רשמי, בתחילת השבוע פנו שר האוצר ושרת הכלכלה במכתב לשורת יצרניות ויבואניות של מוצרי מזון וצריכה, בקריאה לעצור את עליית המחירים, "לנוכח האחריות הלאומית המצופה מהחברות בתקופה מאתגרת זו ובהתחשב במצבן הכלכלי וברווחיהן". הם הוסיפו כי "הכרזתכם על העלאת מחירים בעת הזו היא צינית ופוגעת באזרחי המדינה".
בהמשך השבוע, כשהכותרות לא דעכו, ליברמן עבר לאיומים. "לא ניתן ליצרני המזון והיבואנים לנצל את המצב באופן ציני", הודיע, והוסיף כי אם לא יקבל תשובות יפנה "לרשות התחרות, לרשות ההגבלים העסקיים ולוועדת המחירים ונפעיל אותן לדרוש הסברים מדוע החברות השונות החליטו להעלות מחירים". בהמשך השבוע הפעיל ליברמן חלק מהאיומים הללו, והורה לוועדת המחירים המשותפת למשרד האוצר ולמשרד הכלכלה לבחון את רמות הריכוזיות של מוצרי צריכה שצפויים להתייקר.
אלא שלמען האמת, מראש היה מדובר באיום סרק: רשות התחרות ממילא חוקרת את הנעשה בענף, וגם הפנייה לוועדת המחירים היא די ריקה מתוכן. הנשק של הוועדה הזו הוא הטלת פיקוח מחירים על מוצרים מסוימים, אבל היא מפעילה אותו רק במקרים של ריכוזיות בענף מסוים, המייצרת צרכנים שבויים וניצול לרעה של כוח עודף. יהיה קשה מאוד להוכיח שמציאות כזו מתקיימת בשוק הפסטות או החטיפים, שאין בהם מונופול מובהק.
הלחם, החלב והביצים בישראל יקרים מאוד בהשוואה לעולם, למרות ובעצם בגלל פיקוח המחירים המוטל עליהם
פיקוח מחירים ומכתבים מאיימים לא באמת נועדו לספק פתרונות של ממש לבעיית יוקר המחייה בישראל, אלא להסיח את הדעת ממה שהממשלה באמת צריכה לעשות, וממה שהיא כבר עשתה. חלק מעליות המחירים הם יצירי כפיה של הממשלה עצמה: עליית תעריף החשמל בשיעור גבוה של 5.7 אחוזים, ועלייה דרמטית של 34 אגורות לליטר במחירי הדלק. יותר מ־60% מעלות הדלק הולכת ישירות למדינת ישראל, דרך מס הבלו והמע"מ, שיעור שהופך את ישראל לאחת המדינות עם שיעור המיסוי הגבוה ביותר בעולם על דלק. העליות הללו צפויות להשפיע על ההוצאות של כל משק בית בישראל, אבל בעיקר על תעשייה ועסקים מקומיים. כשההוצאות על אנרגיה ועל שינוע עולות, זה רק עניין של זמן עד שהם יידרשו להעלות מחירים. הארנונה מתייקרת אף היא בכמעט שני אחוזים, בגלל הנוסחה המחשבת את האינפלציה ועליית השכר במגזר הציבורי – וגם זה ישפיע על כל משק בית ועסק בישראל. על אלה אפשר להוסיף את המוצרים שהתייקרו באופן ניכר כתוצאה ישירה מהחלטת הממשלה: משקאות קלים וכלים חד־פעמיים.
גם ליברמן מבין את זה. כשהדברים נגעו למגרש שלו הוא מצא לנכון להסביר שאומנם מחירי החשמל עלו, אבל "צריך להבין שעליית המחירים במדינת ישראל היא הכי מתונה בעולם", ויש לה גם סיבות אובייקטיביות. "אי אפשר להתעלם גם מעליית המחירים של חבית נפט, שהיא סביב 88 דולר לחבית. הגז עלה ב־77 אחוזים, וההובלה הימית עלתה ב־640 אחוזים מאז תחילת גל הקורונה, ולכן יש עליות בכל העולם", אמר השבוע בישיבת סיעת ישראל ביתנו. ליברמן צודק כמובן, אלא שזוהי בדיוק הטענה של יצרניות המזון: יש עלייה גלובלית במחירי חומרי הגלם, האנרגיה והשינוע – ואלה משפיעים על המחיר הסופי לצרכן.
העלאת מחירים היא לא עבירה על החוק, גם אם חלק משרי הממשלה וחברי הכנסת מאוד היו רוצים שתהיה. לפעמים המחירים עולים בגלל אילוצים במציאות, ולא רק בגלל "חזירות" או תאוות בצע יוצאת מהרגיל. הנה סוד תעשייתי: חברות תמיד רוצות להגדיל את רווחיהן, ואם היו יכולות הן היו מעלות את המחירים עוד ועוד. מה שמגביל אותן מאז ומעולם הוא תחרות, לא שום דבר אחר. אם מישהו אחר יכול לייצר פסטה במחיר נמוך יותר, אנשים יעדיפו אותו גם בלי מרד צרכנים, ואין ברירה אלא להוריד את המחיר. אבל בישראל, בכל מקום שרק נסתכל עליו, נראה תחרות מוגבלת וחסרה, בעיקר בגלל חסמי יבוא. אם שוק המזון כל כך רווחי, מדוע שלא יקומו עוד עשרות יזמים ויפתחו מפעלים? התשובה כמובן היא רגולציה חונקת על הקמת מפעלי תעשייה, ובמיוחד על עסקים בתחום המזון, שמטילים משרד הבריאות, משרד החקלאות, המשרד להגנת הסביבה, רישוי עסקים וגופים רבים נוספים.
אם ליברמן חושב שהיבואניות הגדולות מנצלות לרעה כוח עודף שיש להן, הוא צריך קודם כול להסתכל אצלו בבית ולנסות להבין מדוע אין הרבה יותר יבואנים שמביאים לכאן מזון ומוצרי צריכה במחירים נמוכים יותר. התשובה, גם כאן, היא בירוקרטיה ממשלתית. זה מתחיל בתקינה מקומית מסובכת, המייקרת יבוא של מוצרים שבהרבה מקרים יש להם תקן אירופי או אמריקני והם כבר עומדים בדרישות בטיחות מחמירות. הטלת מגבלות על יבוא מקביל, שלא דרך יבואנים רשמיים, אינה מאפשרת להביא לכאן מוצרים מעודפי ייצור שאינם בעלי תעודות מקוריות, ויוצרת יבואנים בלעדיים שיכולים לקבוע מחיר כרצונם. מכסי יבוא מוסיפים עלויות על שלל מוצרי צריכה מחו"ל ומייקרים אותם. וכמובן – רגולציה קשוחה על פתיחת עסקים וניהולם, שהופכת הקמת עסק מקומי לפעולה לא משתלמת, שמחיריה מתגלגלים לכיסו של הצרכן. גם בעת הזאת, למרות הבטחות חוזרות ונשנות, שר האוצר טרם ביטל מכסים על תוצרת חקלאית, וגם לא על שורה ארוכה של מוצרי מזון.
גם מי שמצליח לייבא ארצה מוצרי מזון, נתקל, איך לא, בוועדי העובדים המקומיים. מספיק להסתכל על הנעשה בנמלים – שער הכניסה שדרכו מגיעות ארצה סחורות, מוצרי צריכה, מזון וחומרי גלם לתעשייה – כדי להבין מניין נובע חלק ניכר מיוקר המחיה המקומי. כבר חודשים ארוכים שהתנהלות איטית ושירות גרוע בנמלים הממשלתיים מייצרים תור אדיר מחוץ לשערי הנמלים, ומאריכים מאוד את זמני הפריקה של אוניות המגיעות ארצה. כל אונייה כזאת – שעשויה לשאת חיטה או תירס, מרכיבים מרכזיים בייצור פסטה וחטיפים, למשל – נדרשת לשלם קנסות אדירים על האיחור בהגעה.
במקום לתגבר את הפעילות בנמלים כדי להקל על יוקר המחיה, ועדי העובדים איימו בשביתה, והיא נמנעה רק בצו של בית הדין לעבודה. ההסתדרות הכללית שהגישה את האיום בשביתה – ולא פעלה אף לא לרגע לשיפור השירות בנמלים – הגדילה לעשות והוסיפה איומים. בריאיון לרדיו 103FM אמר יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד ש"מישהו פה מנצל את המצב ומעלה מחירים ללא שום היגיון, ואני לא יכול לשבת מנגד", ואיים לפתוח ב"צעדי מחאה".
דרך המלך להורדת יוקר המחיה, היום כמו תמיד, היא תחרות. הדרישה לפיקוח מחירים עולה בכל פעם שמישהו מרגיש שמחירו של מוצר מסוים "יקר מדי", אבל כמו בהרבה פתרונות סוציאליסטיים, התרופה גרועה מהמחלה. פיקוח מחירים מוביל לשתדלנות בלתי פוסקת אצל הממשלה כדי שתעלה את המחיר המפוקח. וכמו שאמר פעם תעשיין מונופוליסט בישראל של שנות השמונים: "בסך הכול אני צריך לשכנע פקיד אחד במשרד התעשייה, וזה הרבה יותר קל מאשר להתחרות ביבוא". מול מנגנון שמייצר מחיר קבוע, אין לעסקים שום תמריץ להתייעל ולהוריד עלויות, אלא להפך – לנפח אותן ואז לטעון לפני הממשלה שהעלויות גדלו ולכן צריך להעלות את המחיר המפוקח. הלחם בישראל יקר בעשרות אחוזים בהשוואה לאירופה, מחירי החלב ומוצריו גבוהים בכ־80%, ומחיר הביצה הישראלית מציב אותה במקום השביעי בעולם. כולם מוצרים במחיר מפוקח. גם החמאה הייתה חלק מסל המוצרים המפוקחים, עד שהיא הוסרה ממנו בשנה שעברה. במקרה הזה סבלנו מתענוג כפול: גם מחיר גבוה, וגם מחסור במוצר בסיסי.
הממשלה צריכה להסיר חסמים לכניסתם של יצרנים ויבואנים חדשים, ולייצר פה תחרות שתגרום לירידת מחירים. עליה לטפל בבעיית הנמלים הישראליים שמייקרים את חומרי הגלם לכל התעשייה (מאיפה למשל מגיעים לכאן חומרי הבניין שמייקרים לאחרונה את "מדד תשומות הבנייה"?). במקום פופוליזם דרושים כאן פתרונות עומק: ריסון ועדי העובדים, הורדת מיסים, דה־רגולציה, ופתיחה מסיבית של השוק לתחרות, הן מקומית והן מחו"ל. אבל תהליכים כאלה דורשים מאמץ ממושך וכניסה לעימותים מול כוחות חזקים, ועליהם לא ידווחו במהדורה בשמונה. ליברמן יודע, והוא גם שומע זאת מאנשי המקצוע במשרדו, שהורדת מחירים אמיתית ויסודית לרמות הקיימות בעולם המפותח דורשת רפורמות משמעותיות, אבל אותן לוקח שנים להכין ולהעביר, והפוליטיקה עובדת בקצב אינסטנט. הרבה יותר קל לכתוב מכתבים ולשלוף הצעות חוק על "פיקוח מחירים".
היד על השאלטר
שתי שביתות נמנעו לאחרונה ברגע האחרון, אחת יותר מרגיזה מהשנייה. הסתדרות המורים ביקשה להשבית את מערכת החינוך באופן פתאומי כמחאה על ביטול מתווה הבידודים, ונבלמה באישון ליל על ידי בית הדין לעבודה. בראשית השבוע הנוכחי נמנעה שביתה של ועדי העובדים בנמלי חיפה ואשדוד, שביקשו להשבית לא רק את הנמלים הממשלתיים אלא גם את חברות התעבורה הימית שתפקידן להכניס אוניות לנמלים (גם לנמלים הפרטיים), רק משום שנמל פרטי ביקש לפרוק אוניית ברזל פרטית, במקום שהיא תעמוד בתור הארוך המשתרך מחוץ לנמלים הממשלתיים.
שני הוועדים הללו, כמו ועדים אחרים, כבר מזמן אינם רק אמצעי להגנה על תנאי העבודה והשכר של העובדים. מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן־דויד משתמשת בכוח שלה כדי להתנגד להחלטה שלטונית מובהקת – להעביר את מערכת החינוך ממתווה קורונה אחד למתווה קורונה אחר. אפשר להתווכח אם החלטת הממשלה הייתה חכמה ונכונה, אבל ודאי שזכותה לקבל אותה, ולא ייתכן שארגון עובדים יבלום מדיניות ממשלתית לגיטימית רק משום שהוא מחזיק בידיו את הכוח להשבית את מערכת החינוך הישראלית. בן־דויד עשתה זאת פעמים רבות בעבר, בסוגיות קטנות יחסית כמו התנגדות ללמידה היברידית ולמידה מחוץ לכיתה כהתמודדות עם משבר הקורונה, וגם בסוגיות גדולות כמו התנגדות לרפורמות נדרשות במערכת החינוך.
היא לא היחידה. ועדי הנמלים באשדוד ובחיפה עשו זאת באופן שיטתי ועקבי, בהתנגדותם בת שני העשורים לרפורמה בנמלי הים, שהיא החלטה שלטונית מובהקת. ועדי הרכבת וּועד עובדי חברת החשמל השתמשו בשאלטר שבידיהם כדי למנוע התייעלות ורפורמות בשתי החברות הממשלתיות הללו. ועד עובדי התעשייה האווירית דורש בונוס של 100 אלף שקלים לכל עובד, פלוס הכשרת חריגות שכר לא חוקיות, כדי לאפשר את הפרטת החברה – עוד החלטה שלטונית מובהקת.
ההתנהלות השערורייתית של בן־דויד הביאה את סגן השר במשרד ראש הממשלה אביר קארה ואת ח"כ משה טור־פז לקדם שלוש הצעות חוק שנועדו להגביל את כוחם של ארגוני העובדים: הצעת חוק להגבלת כהונה של ראשי ועדי העובדים, אפשרות להעסיק מורים ומנהלים בחוזים אישיים, ואיסור שביתה בשירותים חיוניים והחלת מנגנון בוררות שיכריע בהם.
בית הדין לעבודה אומנם מנע את שתי השביתות הללו, אבל לא כדאי להסתמך עליו גם להבא. גם עכשיו הבהיר בית הדין כי "שביתת מחאה קצרה היא לגיטימית ולא תיחשב לשביתה פוליטית אסורה", וכי "גם בהיעדר הכרזה על סכסוך עבודה ייתכנו מצבים שבהם לא יינתן צו למניעת שביתה". בית הדין לעבודה אִפשר בעבר שביתות רבות כאלה, כולל שביתות שנועדו להיאבק בהחלטות שלטוניות מובהקות, והרחיב את זכות השביתה עד לכדי זכות חוקתית, עם הרבה מאוד הנחות ופריווילגיות.
כשארגוני העובדים לוקחים לעצמם את החירות לבלום מדיניות ממשלתית ולהתערב בה כראות עיניהם, גם הממשלה צריכה לאמץ לעצמה קצת יותר כלים בהתמודדות עמם. לוועד עובדים הפועל בתוך שירות חיוני, לא מגיעה באופן אוטומטי הזכות להשבית אותו. כך זה בשירותי ביטחון מובהקים כמו צבא ומשטרה, אבל שירותים חיוניים לא פחות, כמו כיבוי אש, נמלי הים, חברת החשמל ומערכת החינוך, רשאים להוריד את השאלטר על אזרחי ישראל כמעט בלי הפרעה. לא בטוח שבוררות חובה תספיק כדי לאזן את ההתנהלות הזאת, במיוחד נוכח פסיקות בית הדין לעבודה, אבל את השיחה הזאת חייבים לנהל.
