בקפיטריה של האוניברסיטה העברית שמעתי בחצי אוזן שתי סטודנטיות משוחחות. "בסמסטר הבא יש לי הרבה פחות קורסים", אמרה אחת, "זה יהיה סמסטר של נחת". "נחת זה הדבר הכי חשוב בחיים", הצהירה השנייה בהתלהבות. למשמע ההכרזה הדרמטית הזו הפסקתי ללעוס. האם נחת היא באמת הדבר הכי חשוב בחיים? לְמה אנחנו בכלל מתכוונים כשאנחנו מדברים על נחת?
העניין הוא שה"נחת" שינתה לגמרי את משמעותה. בתנ"ך "נחת" היא פשוט מנוחה, אך עם הדורות היא צברה רבדים נוספים של משמעות והפכה למשהו אחר לגמרי. יהודים אמרו "נחת" לא על סמסטר נינוח, אלא על חתונה של הילדים. הנחת של פעם הייתה מילה שאי אפשר לתרגם לאנגלית. זהו הסיפוק של אדם שרואה שמשימת חייו עולה יפה. אני רואה זאת כך: קיבלתי מאבותיי לפיד בוער לרוץ איתו. לפעמים אני מרשה לעצמי הפוגה קצרה ומציץ אחורה. אם אני רואה שילדיי רצים מאחוריי, זוהי הנחת הישנה: הסיפוק בידיעה שמרוץ חיי אינו לשווא, שבבוא העת יהיה לי למי למסור את הלפיד. הנחת החדשה, לעומת זאת, חזרה למשמעות המילונית המקורית והרזה של המילה. היא אינה הפוגה לעמלים, אלא שנ"צ להמונים.
יש משהו טוב בנחת החדשה: היא מרסנת את הוורקוהוליסטים, המכורים לעבודה. בדיוק כשהיה נדמה שבמאה ה־21 נעבוד כולנו מאה שעות בשבוע, התהפכה האופנה והופיעה הנחת. זה טוב, כי היינו צריכים שיזכירו לנו שעבודה היא רק עבודה. הסנטור האמריקני פול צונגס נאלץ לקטוע קריירה פוליטית מבטיחה בגלל מחלה. כששאלו אותו האם הוא מתוסכל, צונגס השיב: "אף אחד עוד לא אמר לפני מותו שחבל שלא הקדיש יותר זמן לקריירה שלו". בני דור ה־Y ואחיהם הצעירים מזכירים לנו את זה, ועל כך יבורכו. מעסיקים מתלוננים שעובדים צעירים לא מוכנים היום לעבוד 14 שעות ביממה, ואני חייב להודות שליבי אינו נכמר על המעסיקים בהקשר הזה.
השאלה היא מה עושים עם כל הזמן והאנרגיה שמתפנים, כאשר יום העבודה מתקצר. הסבים שלנו התמקדו במשימות החשובות של חייהם: כשחזרו הביתה מעבודתם הקשה הם התפללו, למדו, היו עם הילדים, מילאו את כל המשימות שהחיים מציבים בפניהם, ובדרך כלל לא התלוננו. אנחנו עובדים פחות קשה מהם – מעטים מאיתנו סוחבים אבני שפה למדרכות או מוכרים אבטיחים בעגלה הרתומה לסוס – אבל משום מה אנחנו מותשים יותר. את הזמן שאנחנו מצליחים לקצר משעות העבודה אנחנו מנצלים למנוחה ולבילוי, ואיכשהו כל זה הופך אותנו עייפים יותר. הסבים שלנו לא התרגשו כל כך מסוף השבוע. הם לא קראו ליום העבודה האחרון בשבוע "חג חמישי", ולא בירכו זה את זה ב"סופ"ש נעים". הווי שלם נוצר בחברה שלנו סביב האושר שאין דומה לו של יום חמישי אחר הצהריים. סבינו לא נטו לעשות מזה עניין.
למה אנחנו כל כך מותשים? אולי משום ששכחנו משהו שהסבים שלנו ידעו. מצד אחד, הם היו חדורים בתחושה של ייעוד ומטרה, וידעו שהחיים האלה אינם רק זמן שצריך איכשהו להעביר בין סופ"שים. מצד שני, הם לא ציפו לחוות התעלות רגשית לעיתים מזומנות. הרי אפילו בעבודה חינוכית ותורנית יש הרבה עבודה שחורה ומעט רגעי שיא. אבותינו הבינו שהייעודים הגדולים של החיים דורשים עבודה קשה, שאת רוב הזמן אנחנו משקיעים באמצעים ולא בתכלית, והם גם ידעו שמטרותיהם החשובות בחיים שוות את זה. סבינו הלכו לעבודה לא משום שציפו לקריירה עילאית, אלא כדי להביא הביתה לחם לילדים, לשלוח אותם לבית הספר, ולגדל אותם כמו שצריך. והם השתדלו לחזור הביתה מהעבודה בזמן, כדי לוודא שכל זה אכן קורה. ברגעי שיא – בחתונה של הילדה או בברית של הנכד – הם הסתכלו אחורה, ראו את ההר שעליו טיפסו עד שהגיעו לרגע הזה, ואמרו לעצמם: זה היה שווה; איזו נחת.
למה הנחת שלנו שטחית יותר מזו שלהם? כי מצד אחד אנחנו מתקשים לקחת ברצינות את היעדים הנשגבים של החיים, ומצד שני אנחנו מצפים לחוש ריגוש בכל רגע. פחות ערכים טעוני רגש, ויותר ציפיות לריגושים – השילוב הזה לא עובד כל כך טוב. ולכן אנחנו מסתפקים בנחת במובנה החדש והקטן: לפחות נעבוד פחות קשה. הנחת הקטנה הזו לא רעה כנקודת מוצא, אבל היא לא מתקרבת לקרסולי אמהּ, הנחת הגדולה של אבותינו. אולי יום אחד היא תגדל, ותביא לאמא קצת נחת.
