תקשיבו, עוברת עליי תקופה נוראית ברוך השם. אני יודע, לכולם קשה עכשיו, ואני יודע, גם בימים הכי מתוקים בחיים שלי אני יודע על מה להתבכיין, אבל ברצינות, החודש האחרון השפיל אותי עד עפר. שיזינג ואני סוגרים ארבעה שבועות של בידודים רצופים! שהסתיימו בזה ששנינו נדבקנו בנגיף הארור. כמעט שנתיים שלמות חלפו מאז שהמגפה חדרה לחיים שלנו, כבר הצלחנו למצוא לנגיף הזה תרופה, וחיסון, וחיסון בוסטר, ועוד חיסון אחד, למה לא! אבל הקורונה עדיין כאן, מדביקה והורגת ומעיקה ומתעללת, הילדים שלי מתגעגעים לחברים שלהם, ואני מתגעגע לחיים שלי.
והיה רגע אחד, השבוע, אייי, היה רגע אחד ששבר אותי לרסיסים. זה אולי רגע קטן, ודקיק, וחסר חשיבות, אבל ככה החיים עובדים, ככה בני האדם מתנהלים, הרגעים הקטנים והאכזריים הם אלה ששוברים אותנו. ומעשה שהיה כך היה, לפני כמה ימים שיזינג גילתה שהיא נדבקה בקורונה, איזה רגע קשוח זה היה! היא גילתה את זה אחרי שבועיים וחצי של בידודים של הילדים שלנו, ואני פתאום הבנתי, שהכול עליי, היא צריכה להיכנס לבידוד, ואני צריך להיות עם הילדים, שלא יכולים לחזור לגנים לחמישה ימים לפחותתתת, איייי, פתאום קלטתי שאני אב חד הורי! אחרי שבועיים איומים של ייסורים וביזיונות! איך אני אעשה את זה השם ישמור. מה אני אעשה איתם כל היום.
מרגע שהבשורה התדפקה על חיי, הקדשתי חמש דקות לאנחות וגידופים, ומיד התאפסתי על עצמי. אני לא הולך להתבכיין, אני הולך להיות סופר אבא, אני הולך להשקיע, אני הולך להכין לילדים אוכל בריא, אני הולך לעשות להם פעילויות מגניבות, אני הולך לקחת אותם לטיולים, אני לא הולך לשקוע! ככה נשבעתי לעצמי. אני אהיה סופר אבא, שיזינג לא תאמין למראה עיניה. כשהיא תראה את התפקוד שלי, היא תנסה להידבק שוב, בנגיף אחר, כדי לשמור על הגחלת ההורית שתבער מולה! זאת הייתה ההחלטה שלי. כבר למחרת בבוקר, החלטתי לקחת את הילדים לטיול קטן, אל תדאגו אני יודע שהם צריכים להישאר בבידוד, אבל! עשיתי להם בדיקות אנטיגן, ולקחתי אותם לטיול בחורשה מבודדת בלי נפש חיה. וואלה נראה לי לגיטימי להוציא ילדים אומללים אל הטבע. בבית הם היו מספיק, אני מבטיח לכם. בקיצור יצאנו לטיול, וגם בטיול עצמו שיחקתי איתם, ודיברתי איתם, והראיתי להם דברים, ושאלתי אותם שאלות, הייתי אבא חמוד! בחיי! ובשלב מסוים בטיול, הגענו לשדה ענקי של חוביזות טריות ועסיסיות, ואמרתי לילדים שלי – בואו נקטוף חוביזות ונכין לאמא קציצות טעימות! והילדים שלי התלהבו, ובמשך דקות ארוכות מאוד קטפנו עלים נפלאים של חוביזות טריות, זה היה כזה כיף! וכשחזרנו הביתה, חיפשתי בגוגל מתכון לקציצות חוביזה טעימות, ובחרתי את המתכון הכי קשה, והכי מאתגר, עם התמונה הכי מפתה, וגייסתי את הילדים למטבח, ועבדתי איתם על הקציצות, קודם שטפנו את העלים, אחר כך סחטנו אותם, אחר כך קצצנו אותם, בלי הגבעולים, אחר כך אידינו אותם, וערבבנו אותם עם בצל מטוגן, והכנו מהם לביבות קטנות, ועטפנו אותן, קודם בקמח, אחר כך בביצה, אחר כך בפירורי לחם, ואז טיגנו אותן, בשקדנות, באהבה, בשמן לא עמוק, ואת הכול עשינו באהבה, ובסבלנות, ובהתרגשות, והבית התמלא בריח מופלא של חוביזות מטוגנות, איייי! איזה ריח זה היה!
עבדנו במטבח שעה וחצי, אולי יותר, כל המטבח התבלגן מהקציצות שלנו! וכשסיימנו לטגן את הקציצה האחרונה, שמענו פתאום צעקות מהחלון, וראינו שם את ההורים של שיזינג, שהביאו לנו משלוח מופלא של אוכל ופירות, לימי הבידוד הארוכים, איזה חמודים הם! וכמובן ששמתי מסכה, ולקחתי את הצלחת עם הקציצות, וניגשתי עם הילדים אל החלון, והצעתי להם לטעום מהקציצות שלי, והם באמת טעמו קציצה אחת, ביחד, הם טעמו, ואמרו שזה טעים! ואני כל כך התרגשתי.
ואחר כך עמדנו שם, אני והם, משני צידי החלון, ודיברנו בינינו, שתי דקות בערך, ובזמן שדיברנו, חיה כזה קפצה והתלהבה, ופתאום, בלי להתכוון, היא נגעה בצלחת, שישבה על אדן החלון, והצלחת וכל הקציצות שעליה נפלו למטה, לחול המסריח של הבניין שלנו, חול תל־אביבי דוחה שיש בו צואה של חתולים ושל כלבים ושל חולדות ושל קיפודים. חול ששום קציצה לא רוצה שייגע בה. וכשראיתי את הקציצות מתפזרות על החול, ממש צעקתי, לא!!! וחיה ממש נבהלה, ואני לא התרגשתי, פשוט רצתי החוצה, והתחלתי להרים את הקציצות, ולבדוק כמה המצב חמור, והמצב היה חמור, המצב היה חמור מאוד, אוי ואבוי! הקציצות שלי! ואחרי כמה שניות, מצאתי קציצה אחת, שנראתה לי די נקייה, והחלטתי לטעום אותה, כדי לבדוק אם יש עליה חול, וברוך השם, כבר בביס הראשון כל הפה שלי התמלא בחול דוחה וסמיך משהו נורא. אז ירקתי את כל הקציצה החוצה, וחזרתי הביתה, וזרקתי את כל הקציצות לפח, והתחלתי לבכות.
זה אולי נשמע טיפשי, אבל אם היה רגע אחד, בשנתיים האיומות האלה, ששבר אותי לרסיסים, זה היה הרגע הזה. ערימה קטנה של קציצות חוביזה על חול מטונף. ערימה קטנה שמסמלת את כל התקופה הזו, את כל המאמצים והכוונות וההשקעות והתקוות, שהתרסקו בעליבות אל קרקע המציאות. אייי אייי אייי, כמו שבכיתי בלילה ההוא, לא בכיתי שנים. שיזינג והילדים ישנו בחדרים שלהם, העכברים של הבניין זללו את הקציצות שלהם, ואני ניקיתי את המטבח ובכיתי, ניקיתי ובכיתי, בכיתי וניקיתי, שכוייח זה הסיפור.
