כמו כל דבר בשלולית הישראלית שלנו, גם סיום תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה (להלן: יועמ"ש) הוליד תגובות מפוזיציית ה"רק ביבי" VS "רק־לא־ביבי" (להלן: רל"ב). ח"כ דודי אמסלם ניצל את הבימה הממלכתית במליאת הכנסת כדי להעביר ביקורת מעודנת על אביחי מנדלבליט, שכללה אמירות לבביות דוגמת "אתה תיזכר לדיראון עולם", "אתה פשוט איש בזוי", ומילות הפרדה המרגשות: "אני מקווה שתיעלם לנו ושלא נראה אותך יותר אף פעם, אבל אף פעם".
שר המשפטים גדעון סער – עד לפני שנה־וקצת חבר מפלגתו של אמסלם, והיום יריב פוליטי בסוגיית רל"ב – נפרד מהיועמ"ש בסרטון מעונב יותר, כשהוא מתייחס למנדלבליט כאביר הצדק; האיש שהתייצב לצד מערכת אכיפת החוק בישראל, שעה שזו "עמדה תחת מתקפה חסרת תקדים בחומרתה, בהיקפה ובמסוכנותה. כמי שעומד בראש המערכת של התביעה הכללית, אתה חטפת את עיקרי האש הזרה הזאת. אבל עמדת על האמת המקצועית שלך, עמדת על משמר המערכת הזאת והערכים של שלטון החוק. עשית את תפקידך בנאמנות".
שתי התגובות ראויות למנת צחוק מתגלגל, וזעם בצידה. האחת בשל הסגנון הלא ראוי שכיסה על תוכן שצריך היה להיאמר; האחרת משום שיש בה סטירת לחי מצלצלת לתפיסה קודמת של הדובר עצמו.
אמסלם התעקש לבקר את מנדלבליט על שבגללו קמה "הממשלה ההזויה הזאת שפוגעת בכל הערכים היהודיים, בכל ערך יהודי. הבאת לנו אנשים שהם תומכי טרור, שהם מנווטים את הממשלה". אלא שהבעיה עם מנדלבליט לא נוגעת לממשלה שהוקמה כאן בעקבות תיקי נתניהו, אלא להתנהלותו־שלו שעומדת בפני עצמה. היועמ"ש שהבטיח עם כניסתו לתפקיד לנהוג בשמרנות ראויה, לשמש כיועץ בלבד ולתת לנבחרי הציבור להכריע בסוגיות של מדיניות לפי תפיסתם, פעל בדיוק ההפך מכך. הוא הכשיל את חוק ההסדרה, עקף הגבלות קורונה כשזה הגיע להפגנות בלפור המקודשות, והבהיר לכולם מי כאן הבוס. אל תקרי "נבחרי ציבור", אלא "פוליטיקאים". ואתם כבר יודעים כמה מסוכן לתת לפוליטיקאים להכריע ולחקוק.
שר המשפטים, מצידו, בחר להחניף. אלא שסער מודל 2019 לא היה אומר על מנדלבליט 2022 שהוא עשה תפקידו נאמנה. למען האמת, גם סער של ינואר 21' לא. ככלות הכול, במסע הבחירות האחרון הוא הקדיש לא מעט זמן ומשאבים כדי לתקוף את נתניהו דווקא על שלא עשה די רפורמות במערכת המשפט. בין השאר קבל סער על שתפקיד היועמ"ש לא פוצל, והוא עדיין מכיל הן את העבודה הצמודה עם ראש הממשלה שגם מינה אותו, והן את הסמכות להגיש תביעה נגד האיש. סער יצא גם נגד חקיקה פרסונלית, ממש כמו זו שהוא מקדם כעת כדי לחסום את נתניהו. אגב, לסרטוני התעמולה המדוברים לא הודבקה אזהרת צפייה שמתריעה כי מדובר במתקפה חסרת תקדים בחומרתה, בהיקפה ובמסוכנותה.
בניגוד לדברי סער, מנדלבליט לא הגן על מערכת אכיפת החוק, הוא נכנע לה. במשך 13 החודשים שבין נובמבר 16' לדצמבר 17' נערכה הפגנת שמאל קבועה נגדו – תחילה תחת ביתו ומאוחר יותר בכיכר גורן הסמוכה, בהתאם להוראת בית המשפט. בהמשך נדדו ההפגנות לתל־אביב. סיסמת המארגנים "כל מוצ"ש אצל היועמ"ש" גלשה לימים נוספים בשבוע, תוך הפעלת לחץ תמידי על מי שאמור להכריע את גורל ראש הממשלה. מנדלבליט נחשד אז דווקא בשמירה על נתניהו. מני נפתלי, ממובילי המחאה, הצהיר כי מטרת ההפגנות להביא להתפטרות היועמ"ש, שכן האיש מונה על ידי נתניהו והדבר עשוי להשפיע על שיקול דעתו בסוגיית הגשת כתב האישום. אלא שהמפגינים, ובכלל זה נפתלי עצמו, נשאו כרזות והשמיעו קריאות אחרות לגמרי. הם הבהירו שבתיקי נתניהו יש אופציה צודקת אחת בלבד: להגיש כתב אישום. כל החלטה אחרת של היועמ"ש תירשם בפרוטוקול האליטה הקובעת כחריגה מהתלם. לא בכדי ההפגנות הסתיימו כשכתב אישום אכן הוגש.
ההפגנות נגד מנדלבליט היו לחץ לא לגיטימי על עובד ציבור. זו לא הייתה הפגנה נגד פוליטיקאי, אלא הכרעה מופגנת שקובעת מה צריכה להיות דעתו המקצועית, כשלמפגינים לא היה שום מידע מעבר לזה של האזרח הישראלי המתעניין הממוצע. מנדלבליט, שלמגינת ליבו של אמסלם מתכוון לטפס לכיסא מכובד בבית המשפט העליון, ידע מה מצופה ממנו. ניגנו לו את זה מתחת לחלון במשך למעלה משנה, צעקו לו את זה בדרך לתפילת ערבית. בשבט תשע"ח נאלץ היועמ"ש המותקף לוותר על תפילת קידוש לבנה. אין לדעת עד כמה השפיעו ההפגנות או לחצים אחרים בסביבת היועמ"ש, אבל קשה שלא להבחין בתוצאה: מנדלבליט הגיש כתב אישום שהיה מנופח הרבה מעבר לראוי, נוכח הנתונים שהוצגו לציבור מאז. הוא לא פעל לפי "האמת המקצועית שלו", וקשה לסמן אותו כ"פועל אמת שפעולתו אמת". במקום לחמוק בשמרנות מתבקשת מהתערבות בחקיקה, הוא חתר לשם לאורך כהונתו בכל הכוח, מדלג שוב ושוב על "חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם".
בעולם שבו הסוגיה הביביסטית לא הייתה סיבה ומסובב, סער ואמסלם היו צריכים לחבור יחד נגד עיוותי המערכת. ככלות הכול, הימין היה תמיד מפוכח יותר בהאנשתו את בתי המשפט, בעוד השמאל סוגד למלאכי עליון. בעידן מתוקן יותר, הצמד הזה היה מסוגל לאחד כוחות נגד מכשולי חקיקה משפטיים; נגד תקדימים שנקבעים דווקא בתיקיהם של נבחרי ציבור; בעד הגבלת כוחם של היועצים המשפטיים בכל משרדי הממשלה. אם אמסלם היה מוותר על האמירות הבוטות לטובת תוכן ראוי, דבריו במליאה היו מצביעים על הכשלים האמיתיים בהתנהלותו של מנדלבליט. אם סער היה נותר נאמן לאמת שלו, הוא לא היה יושב כעת בממשלה שמנהל איש השמאל־על־מלא יאיר לפיד, בתוך כוח מדולדל להחריד של שאריות הימין המתגמש.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
