האמת, קשה לי קצת לכתוב בשבוע שבו הכעס הכי גדול במדינה הוא על פסטה. עצוב לי שהגענו למצב שאנחנו מוציאים את זעמנו על החבר הפחמימתי הכי טוב שהיה לנו. גל עליות המחירים עבר בשקט יחסי עד שמישהו העז לגעת לנו במאכל האיטלקי. שתקנו כשהעלו את מחירי המים, את הארנונה, את תעריף החשמל, את המס על החד־פעמי ועל השתייה המתוקה. אבל השבוע נשבר משהו. אתה יכול לקחת הרבה מבן אדם, אבל אל תיגע לו בבולונז.
כבר הרבה זמן אני מרגיש שישראל יקרה לי, האמת, לא רק במובן של יום העצמאות אלא גם בכיס. באופן אירוני, אני מרגיש את זה דווקא עכשיו, כשאני מרוויח יחסית טוב, מלח־מים־מלח־מים, ואם המחירים ימשיכו להאמיר ככה בסוף באמת אאלץ להסתפק בארוחות של מלח־מים. מבחינת הפרנסה זו התקופה הכי מסודרת בחיים שלי: לד"ר זמרי יש תפקיד נחשב בביוטק ואני מג'נגל בין כמה עבודות, אבל איכשהו אני מסתדר עכשיו הכי פחות טוב עם הרבה יותר. היו תקופות בחיי שהיה לי הרבה פחות, ואיכשהו הרגשתי אוליגרך.
פחות זה יותר
למשל כשהייתי ילד. היינו קופצים לסבא משה ולסבתא מרים בחיפה, וכל ביקור היה נגמר בוופל "טוּב טעם" ובשטר של עשרה שקלים לצידו. הייתי מכניס את גולדה לכיס ומרגיש הכי עשיר בעולם, ובמוצאי שבת יוצא עם חברים "לעיר" – ככה קראו בעפולה למקום הזה שכולם יוצאים אליו, שהוא בעצם לא באמת מקום אלא סתם "העיר" – וקונה בגולדה שלי פלאפל וברד ועוד נשאר לי עודף לנחשי גומי. היה טירוף אז בעפולה. לא סתם הסלוגן שלה אז היה "מה שקורה בעפולה נשאר בעפולה, מבחירה".
או למשל כשהייתי נער. עבדתי בבורגר ראנץ', ואז בחנות דיסקים, ואז בספריית וידאו – אלה שלוש חנויות שהיו באותה קומה בקניון העמק בעפולה, ובעצם בכל חנות בקומה חוץ מללין. הייתי עובד בין שלוש לארבע פעמים בשבוע ומסיים עם 1,500 שקל בחודש. אומנם היו לי הרבה הוצאות – פירסינג זה עסק יקר, והיו לי שמונה. אבל קניתי דיסקים בערימות, והרגשתי עשיר בטירוף עם ה־1,500 שקל האלה.
או אחרי הטיול במזרח. עברתי לתל־אביב, והתחלתי לעבוד בבית קפה "מתוקה", מטר מהסינמטק. הייתי מגיע בבוקר ובערב ושומע אינספור חובבי קולנוע מזמינים ממני מקיאטו או אספרסו או אספרסיאטו, ואני הייתי מכין להם את מה שהזמינו, וברקע התנגנו לי אינספור שיחות על הכיבוש במקרה הטוב או במקרה הרע על סרטו של הבמאי הצ'כי הנודע רודולף שפק "החשופית", על חשופית שעוברת מסע פנימי בזמן שהיא חוצה כביש בבודפשט. הייתי מרוויח 3,000 שקל בחודש ומממן שכירות בתל־אביב, אוכל ובילויים. נכון, השכירות כללה דירה עם שלושה שותפים בפלורנטין שלא צבועה מבפנים, בחדר אחד ללא טיח; והאוכל כלל בעיקר כריך עם חביתה שלקחתי בסוף המשמרת בבית הקפה; והבילויים כללו בקבוק עראק עם חברים על ספסל. אבל הרגשתי כמו מלך.
כשהתקבלתי סוף־סוף למשרד פרסום, שמחתי מאוד וקיוויתי לשדרוג כלכלי. אבל שוק הפרסום של אז האמין בסלוגן הכי מפורסם בתחום, less is more, ואכן הרווחתי less, כלומר שכר מינימום, אבל גם אז הסתדרתי ולא הרגשתי חנוק כמו עכשיו, כשאני מרוויח more ונשאר עם הרבה יותר less.
מדיניות אפס הפתעות
כשהתאומים נולדו גרתי עם ד"ר זמרי והעולל בדירה שכורה בתל־אביב. ארבעה חודשים אחרי הלידה היו לי שלושה ילדים בגן פרטי בתל־אביב, והתחלנו כל חודש עם שכירות של 7,000 שקל, גנים באזור ה־12,000 אלף, וזה עוד לפני שדיברנו על כל שאר החיים. גם אז הסתדרתי.
אז למה עכשיו אני מרגיש חנוק יותר מאי פעם? למה עכשיו אני מתחבר למחאת המחירים הרבה יותר ממה שהתחברתי ב־2011? כי מצב כלכלי הוא ללא ספק עניין של כסף, אבל לא פחות עניין של תודעה. לפעמים דווקא העול הכלכלי של משכורת רעב במשרד פרסום או שלושה ילדים בגן פרטי מכניסים אותך לדריכות כלכלית, שחשובה לפעמים לא פחות מעוד אלף שקל במשכורת.
כשהמפגינים הציפו את רחובות תל־אביב ב־2011 הייתי אמור להרגיש נינוח. הייתה לי חברה שעוד לא הייתה דוקטור, עוד לא היה עולל, בטח לא תאומים. אבל הרווחתי מעט, וידעתי שאני מרוויח מעט, אז הייתי דרוך. לא הזמנתי את כל ערוצי הספורט, נכנסתי לסופר עם רשימה, הסכמתי עם עצמי שגם פיתה עם פסטרמה נחשבת ארוחה בשרית לצהריים, ובאופן כללי לא נתתי לשקל של הוצאות להפתיע אותי. ועכשיו? עכשיו אני שאנן.
אתם ואני יודעים שהפסטה הזולה שמראים עכשיו ליד הפסטה היקרה של החברה שהפכה ל"סמל הרשע" מוכרת לנו. ראינו אותה על המדפים, ידענו שהיא עולה פחות, ורובנו לא קנינו אותה לא כי היא פחות טעימה; אחרי הכול, הפסטה הממותגת היא לא טירוף קולינרי שנעשה בעבודת יד בידי שתי איכרות איטלקיות שהן נצר למשפחת פטוצ'יני מקליארי. לא קנינו אותה כי אנחנו לא דרוכים. הדרוכים קנו אותה. יותם של לפני עשור היה קונה אותה. עכשיו אנחנו כועסים ומוחים, ובצדק, אבל למחות נגד ממשלה זה קל, ומגיע לה כמו שמגיע לכל ממשלה ששמה פס על השכבות החלשות ולא רואה את הרעב מרוב שובע, אבל אנחנו מוחים גם קצת נגד עצמנו, כי אנחנו מרגישים מאוד מטומטמים על זה שבלי ששמנו לב, איבדנו את הדריכות שלנו.
אם אנשים יצאו לרחובות להפגין על יוקר המחיה אני אצא איתם, בעיקר בשביל מי שלא משנה כמה דרוכים יהיו קשה להם לגמור את החודש עם אוויר לנשימה, אבל גם אם לא, את המחאה שלי אני מתכוון לקיים כבר בעגלת הסופרמרקט הבאה. את זה שאני קצת עגלה ריקה בעצמי אני מקווה לפתור ביום מן הימים במהרה בימינו, אבל ברשותכם, הגיע הזמן לטפל גם בעגלה המלאה שלי.
