במבצע לילי מוצלח וללא נפגעים לכוח התוקף (למעט איבוד מסוק) הצליחה יחידת קומנדו אמריקנית לחסל את מנהיג דאע"ש החדש, עבדאללה קרדאש, עיראקי ממוצא תורכמני שהכינוי השגור שלו היה אבו אבראהים אלהאשמי אלקוריישי. הוא התמנה ל"ח'ליף", מנהיג "מדינת האסלאם", אחרי חיסול מייסד הארגון, אבו בכר אלבגדאדי בשלהי אוקטובר 2019.
המשותף לשני ראשי הארגון הוא ששניהם התגוררו וחוסלו במובלעת אדליב שבצפון סוריה, שאליה נמלטו מאות אלפי סורים מרחבי המדינה כדי לחסות בצל חסותה והגנתה של תורכיה שהגבול עמה עובר מצפון לאזור המקלט סביב אדליב. שניהם פעלו מתוך האוכלוסייה האזרחית שהעניקה להם מסתור בשל יכולתם להיטמע בה, וכאשר הגיעו כוחות הקומנדו אל מעונם שניהם גם העדיפו את ה"שהאדה" – למות "מות קדושים" – יחד עם נשיהם וילדיהם על פני חיים בשבי הכופרים.
במהלך החודשים האחרונים חזר ארגון "מדינת האסלאם" להרים את ראשו (אחרי ששליטתו על שטחים נרחבים בסוריה ובעיראק חוסלה בשנת 2018) וביצע התקפות טרור נגד יעדי איכות. נזכיר כאן שתי מתקפות חשובות: האחת באוגוסט 2021 בקאבול בירת אפגניסטן כשמתאבדי "מדינת האסלאם – ענף ח'ורסאן" תקפו כוח צבאי אמריקני ששמר על שדה התעופה של קאבול, הרגו 12 חיילים ויותר ממאה וחמישים אזרחים אפגנים. פיגוע זה העיב מאוד על "הצלחת" הבריחה האמריקנית מאפגניסטן.
המתקפה השנייה התרחשה לפני עשרה ימים, ב-23 בינואר 2022, על כלא ע'ויראן שבאזור חסכה בצפון סוריה שהוחזקו בו כמה אלפי לוחמי דאע"ש. המתקפה נמשכה כמה ימים ובמהלכה הצליחו מאות לוחמי דאע"ש להימלט משבי לוחמי "כוחות סוריה הדמוקרטית", ארגון כורדי שהאמריקנים תומכים בו. שתי המתקפות, בקאבול ובחסכה, הציגו את האמריקנים במערומי כישלונם לתמוך ולחזק את בני בריתם.
האמריקנים יודעים היטב ששתי מדינות – רוסיה וסין – קוראות היטב את ההתרחשויות ומסיקות את המסקנה המחויבת, שארה"ב היא נמר מניר שאינו יכול להתמודד מול ארגון טרור, אז איך היא תצליח להתמודד מולם באוקראינה או בים סין הדרומי? התמונה הגלובלית הזו הכניסה את ביידן לאתגר הכרחי, להציג לכל העולם את יכולותיה המודיעיניות והמבצעיות של ארה"ב. לבי אומר לי שהאמריקנים ידעו היטב באיזה בית גר מנהיג דאע"ש מזה זמן רב ויכלו לחסל אותו בעבר, אבל תזמון הפעולה להיום נקבע על רקע סכנת הפלישה הרוסית לאוקראינה.
נשיא ארה"ב ומנהיגים רבים בעולם לא הסתירו את תחושות הסיפוק בשל הצלחת המבצע, כאילו שבעיית "מדינת האסלאם" נפתרה עם חיסול מנהיגה. "העולם היום הוא מקום בטוח יותר", התפייטו פוליטיקאים, "האסלאם הקיצוני קיבל נוק-אאוט" בישרו פרשנים, בעיקר כאלה שהזיכרון שלהם לקח חופשה.
ורק כדי לרענן את הזיכרון שלהם ושלנו: אבו בכר אלבגדאדי, אבו מוצעב אלזרקאוי, עבדאללה עזאם, השיח' יאסין, עבד אלעזיז אלרנתיסי, מחמד אלג'עברי, אוסאמה בן לאדן, עבאס מוסאווי, קאסם סולימאני – כל אלו הובילו ארגוני טרור אסלאמיים חזקים ומסוכנים: דאע"ש, אלקאעידה, חמאס, חיזבאללה, כוח קודס – וחוסלו. האם ארגוניהם חוסלו? האם פעולותיהם התמתנו? האם החיסול גרם לאידיאולוגים העומדים מאחורי הטרור לשנות את עמדתם כלפי "הכופרים"? האם ירידת האנשים הללו מבמת ההתרחשויות מיתנה את האמצעים שהם השתמשו בהם נגד אויביהם? התשובה ברורה: לא ולא. המקסימום שמחסליהם השיגו הוא דחיה קלה, מחודשים עד שנים ספורות, בחזרתו של הארגון לרמתו שהייתה לו בזמן שהמחוסל עמד בראשו. ההישג היה טקטי, לא אסטרטגי, האטה קלה, לא שינוי כיוון.
וגם הפעם חיסול "הח'ליף" יהיה לא יותר מהישג טקטי, זמני וחולף, שיימשך עד שמחליפו – שגם הוא יכונה "ח'ליף" – ייכנס לפעולה ויירש או ירכוש את המיומנויות של קודמו, אם הן עדיין אינן נמצאות באמתחתו. הארגון לא חוסל, ובוודאי שהאידיאולוגיה שלו לא חוסלה. המוטיבציה של חבריו לנקום את דמו של הח'ליף עלתה לשמים, ולתחושתי כל המוסדות האמריקנים – הרשמיים והלא רשמיים – ברחבי העולם חייבים להיכנס לכוננות ספיגה ברמה העליונה, ומצב זה עלול להימשך זמן לא קצר שכן הנוקמים ממתינים לשעת הכושר, לנקודת החולשה ולרגע ששומר כלשהו יירדם בשמירה.
ביום שישי, דרשני מסגדים רבים בעולם האסלאמי יתייחסו לחיסול, וסביר להניח שחלק מהם יאמרו דברים – גם אם לא באופן מפורש – שמאזיניהם יבינו את כוונת הדרשן לעודד תקיפת מבנים, מוסדות ואינטרסים של ארה"ב ובמיוחד אם דברי הדרשנים ייאמרו באופן מוסתר, כדי לא להיתפס בידי השלטונות כמעודדי טרור ומעורריו. לכן ניתן לומר בוודאות שהשיח הטרוריסטי השזור בדרשות מסגדים תחת הסוואה הוא האמצעי שבו תומכי הטרור מחדירים אל תוך נשמתם ותודעתם של קהליהם את הרעיון של "מדינת האסלאם", גם אם אינם קוראים לילד הזה בשמו.
סוכנויות הידיעות מפיצות בכל רחבי העולם – בחינם אין כסף – את המסרים של חסידי "הח'ליף" תחת הכיסוי של חירות הדיבור והפרסום, ערך יסודי בכל מדינה דמוקרטית. כך, אמצעי התקשורת של הכופרים מתמסרים לשירות מדינת האסלאם שתפיץ דרכם את המסרים הלא-דמוקרטיים ביותר, ואפילו מתחרים זה בזה מי יהיה הראשון לשדר את "נאום הח'ליף" או את המכתב שהשאיר אחריו מחבל מתאבד, בדיוק כדי שאמצעי התקשורת יצטטו אותו ויביאו אחרים ללכת בעקבותיו. כך, אמצעי התקשורת בעולם הדמוקרטי מעניקים מנות גדושות של "סם חיים" לארגון שיביא לחיסולם אם וכאשר הוא יוכל, ועד אז הוא מפגע בהם והם אינם מבינים דבר וחצי דבר על הארגון ועל מערך המוטיבציות האמוני של מחבליו.
ל"מדינת האסלאם" יש כיום סניפים במדינות רבות: סוריה, עיראק, אפגניסטן, פקיסטן, לוב, ניגריה, תימן, אלג'יריה, סיני, תימן וסומליה, וכל אחד מהם מתפקד באורח עצמאי על פי הנתונים בזירתו במסגרת הנחייה כללית של הנהגת "המדינה". סניפים אלו לא נפגעו כלל בתקיפה האמריקנית, וברגע שיתייצב מעמדו של הח'ליף החדש הם "יתנו לו ביעה (שבועת אמונים)", יסורו למשמעותו ויבצעו באורח קפדני את הוראותיו.
המסקנה מכל האמור לעיל פשוטה: העולם איננו מקום בטוח יותר בעקבות חיסול הח'ליף השני כפי שלא היה בטוח יותר אחרי חיסול הח'ליף הראשון. ארגון "מדינת האסלאם" קיבל "מכה קלה בכנף" וכמו כל ארגוני הטרור שראשיהם חוסלו הוא ישוב בקרוב מאוד ליכולותיו כפי שהיו עד החיסול. הסיבה פשוטה: ארגונים אלו אינם בנויים על איש אחד, חזק וכשרוני אפילו כמו קאסם סולימאני, אלא על אידאולוגיה, רעיון, ביטחון ביושב במרומים, נאמנות מוחלטת לאסלאם, אמונה בצדקת הדרך, תודעת שליחות, דבקות במשימה וסימון ברור של המטרה. המגדלור המציג לארגונים אלו את הכיוון הוא מכלול הכתיבה האסלאמית החל מהקוראן, עבור בסירה (הביוגרפיה של מחמד), בחדית' (המסורת בעל פה) ובשורה ארוכה של מחברי התשתית הספרותית וההיסטורית הענפה של האסלאם על שני פלגיו, הסוני והשיעי.
כל עוד קיימת התשתית הדתית, הספרותית וההיסטורית הזו, יקומו אנשים שישתמשו בה לצרכי הטענת המוטיבציה ותדלוק הפעילות של ארגוני הטרור האסלאמיים, מהאחים המוסלמים ועד דאע"ש. לאורך 1,400 שנות האסלאם קמו מנהיגים ונפלו, נולדו ומתו, אבל האסלאם – עם הטוב שבו כמו עם הבעייתי שבו – קיים. חיסול עבדאללה קרדאש הוא רק אבן דרך אחת, ולא גדולה במיוחד, בדרך ארוכה ומפותלת שבה צועד האסלאם אל מטרתו: להשתלט על העולם כולו באמצעות רעיון הג'יהאד בכל סוגיו: המלחמתי, הכלכלי, החברתי, המשפטי והאזרחי, שהתייחסנו אליו באחד המאמרים הקודמים. הטיפול באתגר הזה איננו חיסול מנהיג פה או ח'ליף שם, אלא חייב להיות מערכה רחבה, עמוקה ונחושה, לא רק נגד מנהיגים אלא – ובעיקר – נגד התשתית שעליה הם נולדים, גדלים, מתחנכים, פועלים ומתפקדים.
