השבוע גילה הציבור הישראלי שהיועמ"ש הבא יהיה ככל הנראה, לראשונה בישראל, יועמ"שית: גלי בהרב־מיארה. לפי כתבי המשפט, בהרב־מיארה לא הייתה המועמדת הטבעית לתפקיד משום שלא הגיעה עם הכישורים המקצועיים המספקים. מועמד אחר, רז נזרי, נחשב לטוב וראוי יותר (או לפחות היה לו הפוטנציאל להיחשב למועמד) משום ש"גדל" בפרקליטות והיה משנה ליועץ המשפטי לממשלה.
כלומר, כמו שסגן הרמטכ"ל מגיע בדרך כלל עם תנאי פתיחה טובים יותר ממח"ט לרשת את תפקיד הרמטכ"ל, כך נזרי הגיע עם תנאי פתיחה טובים יותר לרשת את תפקיד היועמ"ש. מאותה סיבה, הוא גם היה אמור להיכלל לפחות בין המועמדים הסופיים לתפקיד, אך אפילו לעמדה הזו הוא לא זכה להעפיל – לפי פרשנים משפטיים בגלל סיבות פוליטיות. נזרי התנגד לסעיף השוחד בתיק 4000, ונחשב לקול המתון ביותר ביחס לתיקי נתניהו, והחשש היה שאם ימונה הוא יחתום על הסדר טיעון מקל עם ראש הממשלה לשעבר.
בהרב־מיארה, לעומת זאת, קיבלה המלצות מוזרות משהו משופטים בהווה ובעבר. היחיד מחברי הוועדה שהתקשר לממליצים כדי לבקש חוות דעת על המועמדים היה נשיא בית המשפט העליון לשעבר ויו"ר ועדת האיתור אשר גרוניס, ולפי דיווחו של אבישי גרינצייג, כתב המשפט של גלובס, הוא לא שיתף את חבריו לוועדה בדברים שנאמרו לו.
עוד לפי גרינצייג, אף שבהרב־מיארה אמרה לוועדה שההיכרות בינה ובין השופטת ענת ברון היא מקצועית ואישית, השופטת ברון עצמה אמרה לה שאין לה היכרות מקצועית מספקת איתה כדי להמליץ עליה. הדבר לא השפיע על חברי הוועדה, למעט היו"ר גרוניס, היחיד שהתנגד למינויה בטענה שאינה כשירה מקצועית, עקב היעדר ניסיון מספק.
מאחר ששיקול הכישורים המקצועיים לא היה רלוונטי, אפשר לשער שבהרב־מיארה מונתה ככל הנראה משתי סיבות עיקריות. הראשונה – גדעון סער רואה בה מישהי קלה לתמרון ולשליטה, כזו שלא תתמרד ותתפרע. השנייה – העובדה שהיא אישה. סער הכריז בעבר בוועידת העיתון כלכליסט ש"הגיע הזמן שתהיה יועמ"שית". בקיצור, אפליה מתקנת.
לא משנה איזו מהסיבות הייתה השיקול המשני או הראשי למינוי, שתיהן מעליבות ועושות עוול למי שרואות בעצמן פמיניסטיות או שותפות למאבק הפמיניסטי. אם בהרב־מיארה תהפוך בשבוע הבא ליועמ"שית משום שהיא חלשה וצייתנית, זהו שימור של מחשבה שוביניסטית: הגבר בעל הכוח הוא שמחליט אם האישה תישאר במטבח או תצא לעבוד וללמוד, או אם להשוות את השכר שלה לשכרו של הגבר. מצד אחד היא מקבלת את הזכות לצאת מהבית, אבל מצד שני קובעים לה את שעת היציאה והחזרה, ועם מי היא נפגשת. ממש ציפור דרור.
אם בהרב־מיארה מונתה כי היא אישה, כלומר בזכות אפליה מתקנת לא רשמית, זו פגיעה נוספת. האם המאבק הפמיניסטי המקורי חתר לכך שנשים יקודמו משום שהן נשים, או שהמטרה הייתה לקבל יחס זהה לזה שמקבלים הגברים? האם נערה שמסתכלת על המינוי של בהרב־מיארה אמורה להבין שמספיק להיות אישה כדי להגיע לתפקיד נכסף כזה משום ש"הגיע הזמן שתהיה יועמ"שית", או שצריך להצטיין כמו כל אדם אחר?
אפליה מתקנת גורמת לכך שתמיד יפקפקו בכישוריו של מי שמתקדם בזכותה ולא בזכות פועלו והישגיו, בין אם הוא אישה ולא גבר, עולה ולא צבר, ערבי ולא יהודי. כך יקרה עכשיו גם עם בהרב־מיארה. רבים יגידו שמקדמים אותה לא בזכות כישוריה, אלא בשל היותה אישה. העובדה שהאירוע הזה מתקבל ללא מחאה נשית מלמד על המקום הנמוך שהפמיניזם הישראלי הידרדר אליו, על צביעותו ועל המרחק הגדול בינו ובין הפמיניזם הקלאסי.
מתברר שבימינו לא צריך ניסיון, ואולי מספיק להיות אישה ועדיף חלשה. ככה קל יותר לשלוט בנו, הנשים. מי רוצה אישה דעתנית שלא מתיישרת? תאהבו אותן או לא, תסכימו איתן או תחלקו עליהן, אבל תראו כמה צרות עושות ד"ר שרון אלרעי־פרייס ויפעת שאשא־ביטון. הבו לנו יועמ"שיות צייתניות.
