פרק מעניין ורגיש שודר בחמישי האחרון ב"עובדה", שעסק בסאגת משפחתו של עמוס עוז, אחד מגדולי הסופרים הישראלים שנפטר בסוף 2018. הפרק היה כתב הגנה מפורט של פניה עוז-זלצברגר ודניאל עוז, שניים מתוך שלושת ילדיו של עמוס עוז – הבכורה ובן הזקונים, כנגד המתקפה של הבת האמצעית, גליה.
כזכור, לפני שנה פרסמה גליה עוז ספרון בשם "דבר שמתחפש לאהבה" ובו חשפה כיצד התעלל בה, לדבריה, אביה איש התרבות שנחשב לאחד מנביאי שבט השמאל הישראלי. לאורך הסרט היה ניכר כי אילנה דיין לא מוכנה להיות השופטת בסיפור המשפחתי הקשה. היא נתנה פתחון פה לאחות הגדולה ולאח הצעיר, ובמקביל על אף שגליה לא השתתפה בפרק, עמדתה הוצגה בו בכבוד ודיין חזרה שוב ושוב על העובדה שזכותה לכתוב את הדברים, ושלאיש אין את הזכות לטעון שהיא משקרת.
אם זיהיתי נכון את הטון שבו דיברו פניה ודניאל, גם הם – בפרספקטיבה של שנה אחרי התפוצצות הפרשה – כבר מעט פחות טעונים כלפי אחותם. אך בתחילת התוכנית, רגע לפני שהפנתה את הצופים לצפייה בפרק, הוסיפה דיין משפט שבעיניי לא היה ראוי להיאמר: "האמת היא שכמונו, גם אתם, בטוח, תראו את משפחת עוז ותחשבו על המשפחה שלכם".
בעידן תקשורתי שבו יש הרבה מתחרים על תשומת הלב, אחד הטריקים המוכרים הוא לכוון את התוכן אלינו הצופים, לספר לנו שאנחנו עומדים לראות את עצמנו בתוך הדמויות על המרקע, כמאמר אחד הסלוגנים המדויקים שהמציאה הטלוויזיה הישראלית: "תסתכלו עליהם ותראו אותנו", שהוצמדה לסדרה "טירונות" סביב תחילת המילניום.
אבל זהו, שלא. משפחת עוז, כפי שמשתקפת מדבריה של גליה היא לא המשפחה שלנו. כמה משפחות ישבו מול הטלוויזיה ביום חמישי האחרון והצליחו להזדהות עם אחת מפסקאות הפתיחה של ספרה: "בילדותי אבא שלי הכה אותי, קילל והשפיל. האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר"? גם בדברים בהם היו מוכנים להודות שני אחיה, רוב המשפחות הישראליות לא יכולות – ותודה לאל שכך – לראות שיקוף של משפחתם.
כאמור, הפרק היה טוב ומעניין. ויכול להיות שהוא נתן את האיזון הראוי לדמותו של עוז הסופר. אך אין סיבה לתת לצופים שירגישו תחושת הזדהות עם האמור בסיפור, כיוון שזה פשוט לא נכון. שנית, אין גם שום סיבה להעניק אפילו שמץ של נרמול, גם אם ללא כוונה, למה שלכאורה התרחש בבנייני האבן הצנועים של קיבוץ חולדה, אי אז בימים. אפילו אם ניקח את המעט שעליו מסכימים שלושת צאצאיו של עמוס עוז, מדובר בדברים מזעזעים שאסור שיקרו באף משפחה.
