בטור הקודם שלי התייחסתי לנושא הכלכלי ולאופן בו היחס שלי לכסף השתנה אחרי שהתחתנתי עם נדב. אחרי שהטור פורסם הוצפתי בהודעות ושאלות מכן, הקוראות. החלטתי לשתף כאן כמה מהתשובות שלי עליהן.
למה המצב הכלכלי שלנו לא השתפר כשעברנו לגור יחד?
כי לא דיברנו עליו. זאת התשובה הגדולה והמרכזית. כשלא מדברים על משהו, הוא הופך להיות בעיה. כשבעיה אינה מדוברת, היא הופכת להיות בעיה גדולה יותר. נדמה לנו שכסף הוא עניין טכני בלבד. כל אחד מכניס איקס, כל אחד מוציא וויי, וכשגרים ביחד ההוצאות קטנות לכאורה, אבל מכיוון שלא דיברנו על זה ומכיוון שכל אחד הגיע עם תפיסת עולמו על כסף, ומכיוון שמדובר בנושא רגיש וכאוב עבורנו – המצב נעשה גרוע יותר. לא דיברנו על הארנונה. לא דיברנו על החשמל. לא דיברנו אפילו על מי קונה אוכל. פתאום נאלצנו להחזיק שני רכבים. כל הדברים שמניתי יקרים יותר בבית גדול. בנוסף, הרשנו לעצמנו להוציא יותר ממה שהוצאנו כשגרנו כל אחד לבד ומכיוון שלא דיברנו, גם לא ישבנו אף פעם לבדוק כמה כל זה באמת עולה לנו.
לכאורה המצב שלנו היה אמור להשתפר יחד. בפועל, שנינו נכנסנו להוצאות גדולות יותר. הדבר היחיד שחסכנו בו, היה שכר הדירה. כשחושבים רק על חלק מההוצאות, כשלא בודקים באמת, כשלא מודעים, כשמפחדים לבדוק ולדבר, הפערים הולכים וגדלים.
לאן נעלם הכסף?
אם להיות כנה, היה לנו על זה ויכוח. נדב טען שאנחנו בזבזנים ואני הרגשתי שכשהוא אומר "אנחנו" הוא אומר "את". כל הטריגרים שלי מהילדות, מהנישואין הראשונים ומכל העוני שידעתי בחיי – הופעלו באחת. בפעמים הראשונות שהוא אמר את זה, לא הייתי מסוגלת לענות בכלל. יום אחד, אמרתי לו "רגע! סטופ! בוא נדבר על זה".
המשתנים הרבים של ההוצאות שלנו ושל כל עם ישראל- הם קבועים רוב הזמן. כלומר, השכירות היא שכירות. הארנונה היא ארנונה והדלק הוא דלק. אבל יש נתונים שברי שינוי. למשל, אוכל הוא משתנה שניתן לקצץ בו. אני עורכת את רוב הקניות כי בשלב מסוים הבנתי שנדב פשוט לא מבין כמה עולה סל קניות לשבת עם שבע נפשות. גיליתי אומנם שאפשר לקצץ, לחסוך 100 ש"ח פה ושם, אבל לא מעבר לזה.
מה עוד השתבש?
צריך להזכיר את מה שהקורונה עשתה לנו. נדב הוצא לחל"ת ממנו לא חזר. אחר כך הוא חזר להפעיל את העסק העצמאי שלו. אני בדיוק הקמתי את העסק העצמאי שלי. השקעתי בפרויקטים, כתבתי ופרסמתי ספר וליוויתי אנשים. לפעמים הרווחתי ולפעמים לא, כצפוי בעסק עצמאי חדש.
מה המסקנות לגבי התהליך?
הפסקנו עם האשמה ועם שאלות כמו – למה לא דיברנו קודם? למה לא שמנו לב? למה אנחנו כאלה לא מסודרים? וכן הלאה. במקום לשאול ולחוש אשמים התחלנו לשים לב ולחלק בינינו את ההוצאות בצורה מסודרת יותר. להיות מודעים למה בדיוק נכנס ומה יוצא ובעיקר לא לוותר על ערוץ תקשורת פתוח. גם בנושאים שפחות נעים לדבר עליהם.
נדמה לי שבטור הבא, אהיה חייבת לכם טור על איך בפועל אנחנו מדברים. מבטיחה.
