ההתנצלות הגיעה בתוך שעות ספורות. וופי גולדברג, מהשחקניות השחורות הידועות בארה"ב, הוציאה הודעה לעיתונות ובה אמרה כך: "בתוכנית היום אמרתי שהשואה אינה קשורה לגזע, אלא לחוסר האנושיות של אדם כלפי אדם אחר. הייתי צריכה לומר שזה קשור לשני הדברים. כפי שאמר ג'ונתן גרינבלט מהליגה נגד השמצה, "השואה עסקה בהשמדה השיטתית של יהודים בידי הנאצים, שראו בהם גזע נחות". תזכרו את הליגה; עוד נגיע אליה. היא לא הוזכרה כאן סתם.
המהומה החלה בעקבות דבריה של גולדברג בתוכנית בוקר של רשת ABC. דיון של נשים דעתניות בהנחיית גולדברג עסק בצנזורה על תכנים "פוגעניים" בתוכניות הלימודים בבתי הספר בארה"ב. אחד מהתכנים הללו הוא הרומן הגרפי "מאוס", שעוסק באימי השואה באמצעות האנשה דרך דמויות של עכברים. במדינת טנסי החלו קבוצות הורים לדרוש את צנזור הספר עקב הצגת עירום ומילים לא ראויות. ואז, פתאום, גולדברג אמרה: "השואה לא קשורה לגזע". היא חזרה על המשפט הזה לא פחות מארבע פעמים, כשהנשים שסביבה ניסו להבין למה היא מתכוונת, והסבירה: "מדובר בשתי קבוצות של אנשים לבנים".
סערות כגון זו באות וחולפות בשמינו כמו סערות אקלים. אחרי יומיים לא נותר זכר ומחכים לסופה הבאה. אבל המקרה של גולדברג צריך להדליק ליהודים בכל מקום שהם נורה אדומה בוהקת, ואסור שיעבור סתם כך עם ההתנצלות הלקונית, שבוודאי הוכתבה לה מסוכניה. איך אני יודע? כי בין ההתבטאות להתנצלות, וופי גולדברג הופיעה בתוכנית האירוח של סטיבן קולבר. כשביקש ממנה להסביר למה התכוונה, היא אמרה שכאישה שחורה היא רואה את המונח "גזע" כמשהו שניתן לראות בעיניים. ובשואה – היא חזרה על כך שוב – העניין היה "לבנים על לבנים". היא אף הגדילה ואמרה שאם היא וחבר יהודי דמיוני ילכו יחד ברחוב ושניהם ייתקלו בכנופייה גזענית, היא זו שתימלט כי את היהודי אי אפשר לזהות.
אפשר לטעון לבורות מצמיתה של גולדברג ובכך לסגור את הגולל על הפרשה. אלא שזו תהיה טמינת ראש בחול, שלמרבה הצער קיימת בשמאל היהודי האמריקני ומחלחלת גם ארצה. כל מי שהקשיב לגולדברג בתוכנית הבוקר שהחלה את הבערה ולאחר מכן אצל קולבר שמע משנה סדורה ומצמררת על מהי גזענות. לפי המשנה הזו, שקונה לה שביתה בקרב אליטת השמאל הצעירה והפרוגרסיבית בארה"ב, גזענות היא מונח שקשור אך ורק לצבע, ובפרט, היא יחס של לבנים כלפי שחורים.
הבעיה המטרידה עוד יותר היא שגולדברג לא המציאה את התיאוריה הזו, שבקלות מוחקת ברגע אחד את יכולתם של יהודים להיות קורבנות לגזענות פשוט כי הם לבנים (על יהודי אתיופיה, תימן, מרוקו וטוניס התיאוריה הזו לא שמעה, מתברר). הנה, זו ההגדרה לגזענות של הארגון היהודי המרכזי והמפורסם ביותר בארה"ב למאבק באנטישמיות, "הליגה נגד השמצה", כפי שמופיעה במילון המונחים באתר שלו: "דחיקה לשוליים או דיכוי של אנשים צבעונים בהתבסס על היררכיה גזעית מובנית־חברתית המעניקה זכויות יתר לאנשים לבנים".
הגידו נא לי, כשהליגה נגד השמצה מגדירה כך גזענות איך אפשר לבוא בטענות לוופי גולדברג (שנקראה בלידתה, אגב, קרין איליין ג'ונסון, ושינתה את שמה לגולדברג לאחר שאמה אמרה לה שרק עם שם יהודי כזה תוכל להצליח בהוליווד, עוד הלך מחשבה גזעני־אנטישמי שאינו מודע לאנטישמיותו)? עכשיו אתם כבר יכולים להבין מדוע טרחה גולדברג לצטט את דברי מנכ"ל הארגון הזה בהודעת ההתנצלות הקצרה שלה. יהודייה חכמה, גולדברג.
הטרמינולוגיה הנפשעת הזו שהשמאל האמריקני מידרדר אליה היא חלק ממה שכבר כתבתי עליו בטור הזה: הצדקת החלש בכל מחיר ובכל תנאי. הלבן נתפס כחזק, אז אי אפשר להפעיל נגדו גזענות. אם היהודים נתפסים כלבנים, איך אפשר להאשים מישהו בגזענות נגדם? זה סותר את כל התיאוריה היפה שבנינו. וכך מתאחדים מאבקי השחורים בארה"ב עם תנועות שמאל אחרות כמו התמיכה בפלסטינים, שבהיותם החלש ובכך שהם אוחזים (לכאורה) בצבע עור כהה יותר מרוב היהודים, מתויגים אוטומטית כצודקים וככאלה שצריך להגן עליהם.
לפני כמה חודשים אמר שר החוץ וראש הממשלה החלופי של ישראל, יאיר לפיד: "הגיע הזמן שנתחיל לספר את הסיפור הנכון על האנטישמים. האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט. האנטישמים היו סוחרי עבדים שזרקו מספינות עבדים למי האוקיינוס עבדים כבולים בשרשראות. האנטישמים הם בני שבט ההוטו ברואנדה שטבחו בבני שבט הטוטסי". היו עוד אנשים שלפיד הכניס בהמשך לקטגוריית האנטישמיות החדשה שלו – כולם, כמובן, חלשים עד מאוד. לפיד רוצה כל כך לקרוץ לקהל ליברלי במערב, והוא מוכן לוותר בהינף נאום על הגדרת האנטישמיות הקלאסית, שייחודית לשנאה כלפי יהודים.
כשהשמאל בישראל מתחיל לדבר ולחשוב כך, השמאל האמריקני – גם היהודי והשחור – מרשה לעצמו ללכת עוד צעד, בדיוק הצעד שעשתה השבוע וופי גולדברג. לא שגולדברג צריכה את יאיר לפיד, היא כנראה בכלל לא שמעה את שמו, אבל המסרים ההדדיים מחלחלים מהר מאוד מפה לשם והפוך. והמדרון חלקלק מאוד. והפיתוי לשאת חן בעיני הליברלים בארה"ב גדול. זו האליטה התרבותית, הקולנועית, הטלוויזיונית. זה הבייס של השמאל הישראלי, שנושא את עיניו אל מעבר לאוקיינוס בעיניים נוצצות מכמיהה והתרפסות. בדרך כלל זה פשוט מביך, במקרה שלפנינו זה כבר ממש מסוכן.
הפעם וופי גולדברג עוד חשה צורך לסייג את הדברים בהתנצלות. בפעמים הבאות, אם השמאל הפרו־ישראלי בארץ ובעולם לא יבין שהוא מידרדר לתהום, גם התנצלות לא תהיה.
