מותה של מ', תושבת הדרום בת 74, הכה בהלם את בני משפחתה. היא אושפזה עם קורונה באחד מבתי החולים בדרום, ולאחר טיפול נשלחה בתחילת השבוע לביתה, במה שהתברר בדיעבד כשחרור מוקדם מדי. כמה שעות אחרי השחרור התמוטטה מ' במטבח ביתה לעיני בתה. לאנשי מד"א כבר לא היה מה לעשות, וכעבור זמן קצר הם קבעו את מותה.
בני משפחתה אינם מבקשים אשמים, אבל ברור להם שהשחרור המוקדם מבית החולים, שהוביל למותה, הוא תוצאה של העומס הבלתי אפשרי במערכת הבריאות, בוודאי בפריפריה. מ' היא אישה אמיתית: אם לשתי בנות וסבתא לנכדים, אחת מ־672 הישראלים שמתו במהלך חודש ינואר ממחלת הקורונה. עוד סיפור קטן שלא הגיע לידיעת הציבור, כזה שייתכן מאוד שהיה אפשר למנוע.
בתחילת המגפה פעלה ממשלת ישראל לשמור על בריאותם של כל האזרחים, בצעד שגבה מחיר. בהמשך, מדיניות שמירת בריאות היחידים התחלפה בעיסוק בבריאות הציבור – כל אזרח היה אמור לשמור על עצמו, והממשלה דאגה שהיקף התחלואה לא יוביל לפגיעה בתפקוד מערכת הבריאות. לרגע היה נדמה שנמצאה נקודת האיזון. אך כעת נדמה שאפילו המטרה הזו נזנחה. תחת מדיניות ההקלות החדשה שברה מערכת הבריאות בישראל את שיא המאושפזים מאז תחילת המגפה, וחצתה את סף הספיקה שמאפשר לה לתת טיפול מיטבי לחולים.
רופאים, אחיות ואנשי תברואה ומנהלה בבתי החולים עומדים מול אתגר בלתי אפשרי. כולם עושים ככל יכולתם ומעבר ליכולתם, אבל מספר המיטות ואנשי הצוות פשוט לא מספיק כדי להעניק לכל חולה את הטיפול המגיע לו. הצורך במיטות פנויות ובהקלת העומס בא לידי ביטוי גם בהורדת הסטנדרט לשחרור. לפני חודש־חודשיים היו משאירים חולים מסוימים לעוד כמה שעות או ימי השגחה, אך היום כבר שולחים אותם הביתה; המיטה שפונתה לא תישאר ריקה אפילו לא רגע אחד. החולה הבא כבר מחכה. ובכל הזמן הזה, הממשלה המשיכה במתווה ההקלות. מכילה את המתים.
הקווים המנחים שהציגו המומחים וקובעי המדיניות בתחילת ימי הקורונה, נשארו נכונים גם היום. אי אפשר להעלים את הקורונה ובטח לא את האומיקרון, אבל בהחלט אפשר לשטח את העקומה. הדבר נעשה בגלים קודמים בישראל, ובגל הנוכחי במדינות אחרות. למדנו שאפשר וצריך להמשיך לקיים שגרת חיים לצד המגפה, אבל בהחלט אפשר לא להניח למספר המאושפזים והחולים קשה להשתולל, גם ללא שימוש בסגר. לפי מומחים יש צעדים מידתיים שאומנם לא היו מעלימים את הגל, אבל משטחים אותו מעט, ומונעים את שבירת השיאים. למשל, צמצום מגעים באמצעות הגבלת התקהלויות, שמירה על מדיניות הבידודים ויותר השקעה בחיסוני ילדים. מדיניות הממשלה הייתה הפוכה לגמרי – הוספת עוד ועוד הקלות בשיא התחלואה. לא זו בלבד שלא ניסו ללחוץ על הבלמים באופן מתון או להישאר בהילוך נמוך, אלא לחצו עוד על דוושת הגז של הגברת התחלואה.
אם להודות על האמת, זו לא רק הממשלה שמכילה. שדה הקרב של הקורונה רחוק מעיני הציבור. האזרח הממוצע אינו מגיע למחלקות המיון והאשפוז בבתי החולים, בטח לא בימים אלו. החברה הישראלית שמזדעזעת מכל הרוג, שנאבקת בתאונות הדרכים שבכל שנת 2021 מתו בהן בסך הכול 361 אנשים, לא מתרגשת מ־672 איש שמתו מקורונה בתוך חודש אחד בלבד. השיח הציבורי במערכות התקשורת, ברשתות החברתיות וברחוב מתעלם ממאבקם ההירואי של אנשי הרפואה, אדיש למספר הנפטרים. נדמה שאם נוכל לקבל עוד הקלה בבידודי הילדים, במתווה החינוך או באפשרות לשבת בבית הקפה ולצאת להופעות, נעדיף שלא יפריעו לנו באזכור מחיר המתים. שלא יקשו על חיינו בסיפורים מהמצב בבתי החולים.
קשה לדעת כמה מתוך 672 נספי הקורונה בחודש שעבר היינו יכולים להציל אילו נהגנו בזהירות ובאכפתיות רבות יותר, או אילו הממשלה הייתה מעודדת חיסוני ילדים באומץ רב יותר ומעכבת קצת יותר את הסרת המגבלות, אולי אפילו מגבירה אותן לזמן מה. עשרות מתים – זו תהיה הערכה לא מופרכת. אולי אפילו ממעיטה. כל אחד מהם הוא קורבן האדישות.
