תודה לך ביבי: מותר גם להסיר את הכובע

אם יש רגע אחד שבו אזרחי ישראל, כולם, צריכים להוריד את הכובע בפני ראש ממשלתם, הוא היה השבוע. בערב יום שלישי ישבו אזרחי ישראל ושמעו את נשיא המעצמה הגדולה בעולם מדקלם את ראש ממשלתם, ראש ממשלה של מדינה קטנטונת, רחוקה אלפי קילומטרים ממנו, שמונה מיליון תושבים בסך הכול.

במשך כעשור מוביל בנימין נתניהו לבדו את סדר היום העולמי נגד תוכנית הגרעין של מדינה בת 80 מיליון תושבים, וכנגד כל הסיכויים. הוא הוביל את זה בימי היובש של אובמה, ובימי התקווה המחודשת של טראמפ. הוביל את זה נגד הסכם שכולם רצו בו – ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה, סין, הוועדה לאנרגיה אטומית – ותוך התמודדות לא פשוטה עם תקשורת לא בדיוק אוהדת, פה בבית.

אחד, לבד, מול כל העולם. מבית ומחוץ.

בנאום אחד קצר, ברור וצלול, מחה הנשיא טראמפ את חרפת אובמה ונטע תקווה מחודשת לעולם החופשי השוקע. הוא לא הבטיח "תקווה", הוא הביא אותה, הוא לא הבטיח שהיא תהיה קלה, הוא התחיל לתקן את הנזק שעשה קודמו בתפקיד, כדי לנסות למנוע קטסטרופה עולמית.

כמה כיף היה להתאהב באובמה. האיש מלא הקסם, הכריזמטי, הרגיש ובעל חוש ההומור. האיש ששבר את תקרת הזכוכית הלבנה וריגש כשנבחר לנשיא השחור הראשון, הוכיח שהכול אפשרי. משהו אחד עיקרי היה חסר בו, באובמה: ההבחנה בין טוב לרע. וכשאתה מנהיג המעצמה הגדולה בעולם, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, החיסרון הזה הוא הרסני. צריך להודות לדונלד טראמפ לא על הגאונות, אלא על השבת ההיגיון הבריא. מי שיקרא את עיקרי נאומו ההיסטורי יברך את השכל הישר. יש שם מילים פשוטות ולא מתחכמות, בלי גינונים מיותרים, יש אמת ושקר. אין פה נרטיבים, אין טוב יחסי, יש אויב ויש בעלות ברית, יש טוב ויש רע. ברור שהרע הוא זה שבונה מערך טילים בליסטי, זה שתומך בטרוריסטים ושולח גרורות אזוריות כמו חיזבאללה וחמאס, שמאמלל את אזרחיו ומצהיר על השמדת ישראל וגם נערך לכך. זה הרע המוחלט. זה לא היה ברור לאובמה, זה בטח לא ברור לאירופה, לצערי גם בתוך ישראל הקטנה לא לכולם זה ברור; אבל לראש הממשלה נתניהו ולנשיא טראמפ ויועציו זה ברור. תודה לא־ל זה ברור.

ברור לו גם שההסכם הזה הוא עבודה בעיניים, הוא אפילו לא כדור אקמול אלא תרופת דמה. הוא רואה שהכסף הענק שנכנס לאיראן לאחר חתימת ההסכם לא הוביל לבניית הכלכלה אלא לבניית רשת טרור עולמית – והוא אומר את זה. הוא רואה שהבסיס של ההסכם היה שקר מוחלט, שהוא רקוב מהיסוד ושהפיקוח שלו לא שווה אפילו את נייר ההסכם. הוא מבין את מה שאובמה המלומד לא רצה אולי להבין, שההסכם יוביל למרוץ חימוש גרעיני בג'ונגל מזרח־תיכוני אסלאמי מוטרף ושזו סכנה לא רק לישראל אלא לארה"ב ולעולם כולו. הוא רואה מה איראן עושה מאז ההסכם ומבין שאצלו בידיים נמצא אולי הכוח להשיב את הגלגל לאחור, אולי לעצור אותו במורד ההר.

כמה לעגו לו

הנאום הזה הוא פרי של עשייה, אמונה ודבקות במטרה של ראש ממשלת ישראל. לא רק שלו, נכון, אבל הוא בהחלט גורם מרכזי בו. לא בכדי הזכיר טראמפ כמה פעמים במהלך הנאום את המידע מישראל ואת המודיעין הישראלי. לא בכדי הנאום שלו הזכיר את מטבעות הלשון שאותם זועק נתניהו בגרון ניחר כבר שנים.

שנים רץ ראש הממשלה מעל כל במה וצועק. מנסה להעיר עולם מתרדמת, מנסה להרים את הראש לתרבות המערב החלושה, זו שלא מבינה שאם לא תילחם היום את המלחמה הכואבת, מחר המלחמה תמחק אותה לגמרי. הוא משרטט שרטוטים, ממציא גימיקים, משחיז מילים, טס ממקום למקום, נפגש עם כל מי שצריך, כדי להסב את תשומת הלב לנושא החשוב הזה.

כמה לעגו לו, לנתניהו, כמה עדיין לועגים. מה לא אמרו עליו. שהוא מחסל את היחסים הדיפלומטיים של ישראל, שהוא מוביל אותנו לבידוד בינלאומי, שהוא מחרב את היחסים עם אמריקה. לעגו לו על הנאומים שלו, על כך שבכל יום שואה, כשהוא זועק שהוא מנסה למנוע שואה שנייה, הם כועסים שהוא עושה דמגוגיה זולה. רק לנאום הוא יודע, החמיאו לרטוריקה ועקצו – רק כמה חבל שאף אחד לא מקשיב לו. אמרו שהוא גוזר קופון פוליטי, שהוא משתמש באיראן כדי להסיט את אש החקירות ושהוא נוסע לחו"ל כדי לברוח מהן. זלזלו ועדיין מזלזלים ביחסיו עם נשיא רוסיה. לא מוכנים להכיר בהישגיו הענקיים מול פוטין, משתמשים בכל הודעה כועסת לעיתונות שיוצאת מכיוון רוסיה כדי "להראות לו", לביבי, שפוטין לא באמת מתייחס אליו.

לעגו לו על נאום הקלסרים הסנסציוני. "אין אקדח מעשן", הם צקצקו. כעסו עליו שהוא חשף חומר סודי, שהפר את מדיניות העמימות, שבשביל עוד קצת קרדיט פוליטי הוא נהג בחוסר אחריות. לא הרימו לרגע את הראש אל מעבר לים, אל המהלך הגדול באמת מול טראמפ ומדינות אירופה, אל מערכת הלחצים האימתנית. והנה, "הישג הקלסרים" הוצג גם הוא בידי טראמפ כחלק מהנימוקים לפרוש מהסכם הגרעין. זה וואו.

לעגו החוכמולוגים. מה אתה מלין על ההסתרה של איראן, הם התחכמו, כשישראל עצמה מסתירה את הגרעין שלה (לפי מקורות זרים כמובן). כן, ישראל ואיראן באותו משקל במשוואה שלהם. מדינת ענק דיקטטורית שמהווה סכנה לשלום המזרח התיכון והעולם כולו, ומדינונת דמוקרטית שמצליחה לא רק לשרוד אלא לשגשג ולפרוח. הכול כדי לתקוע את ביבי ואת ישראל.

קרב חייו

לא הכול בשליטת בנימין נתניהו, רחוק מכך. אבל קרב האיתנים על איראן הוא קרב חייו, קרב חיינו, ואתמול הוא רשם בשבילנו הישג ענק. זה לא הישג שיביא את השלום, זה הישג שאולי ימנע קטסטרופה, יש לנו עוד דרך ארוכה ולצערי עוד מחכים לנו אתגרים לא פשוטים. הנשיא טראמפ גם עלול לעשות פניית פרסה של 180 מעלות. אין רגע דל, והלוואי שאתבדה.

מחר נמשיך להתווכח, כי המשימה לא נגמרת רק באיראן. נמשיך לדחוף לריסון האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ, להפחתת מספר המסתננים ולשיקום השכונות הפגועות, נמשיך למחות על קצב הבנייה האטי ביהודה ושומרון, נילחם על הארץ, על ריבונות ואחריות, נמשיך להילחם נגד הטרור החקלאי וחוסר המשילות בנגב ובגליל. נמשיך לעשות ולדחוף בכל הגזרות.

אבל היום, היום אני אומרת תודה ומסירה את הכובע בפני ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.