מחאות חברתיות לא צומחות יש מאין. לעולם יהיה מקור לזעם הציבורי שמחכה להתפרץ. קשה לתזמן במדויק את מועד פקיעת סבלנותו של הציבור, אבל מחאה חברתית, על כל נושא, לעולם תבוא לאחר בעבוע מתמשך. כעת, עם תחילת פברואר 2022, הבעבוע מתחיל לעלות לפני השטח.
מחאות אמיתיות לא פורצות בחורף. אפילו החורף הישראלי המדומיין לא מאפשר למחאה לצבור תאוצה. הקור משאיר את המוחים בבתים, והאמיצים שיוצאים לרחובות מסתלקים מיד כשמתחיל הגשם. על עצרות ענק בכיכרות אין בכלל מה לדבר. לא בכדי המחאה החברתית הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל, מחאת רוטשילד בקיץ 2011, התרחשה, ובכן, בקיץ.
גם אז הציבור החל להרגיש מחנק. המחאה מזוהה יותר מכל עם מאהל רוטשילד של דפני ליף, שהוקם במחאה על מחירי השכירות, אך עד מהרה התרחבה וסיפחה לתוכה מחאות צרכניות נוספות – מהקוטג' ועד העגלות. דווקא לכן מוביליה התקשו לנסח רשימת דרישות שתוגש לממשלת ישראל. אבל הצעקה הייתה ברורה – כך אי אפשר להמשיך.
11 שנים חלפו, וסוגיית יוקר המחיה עדיין מטלטלת את הציבור. כעת, לאחר עלייה דרמטית במחירים בכל תחומי החיים, ממשלת ישראל (בהנהלה חדשה) מסתכנת במחאה נוספת, כזאת שתאיים על הישרדותה. נוח לממשלה להשליך את האחריות על עליית המחירים לפתחו של המגזר הפרטי – יצרניות ויבואניות ומשווקות. הן אלו שמעלות את המחירים בפועל, אבל גם למדינה יש יד בדבר.
שלוש התייקרויות דרמטיות התרחשו בישראל בחודש שעבר, וכולן באחריות הממשלה. הדרמטית ביותר שמורגשת בכל כיס היא עליית מחירי הדלק. ההתייקרות הזו מגיעה אומנם על רקע שינויים במחיר הנפט ושערי המטבע, אבל העובדה שמרבית הכסף הולך לקופת המדינה כמס מעידה על כך שממשלת בנט יכולה למתן את הזינוק במחיר הדלק.
עלייה נוספת במחירים מגיעה מכיוון חברת החשמל, שהעלתה לאחרונה תעריפים. מחיר החשמל נקבע על ידי רשות החשמל – הרגולטור שאחראי על חברת החשמל. התייקרות שלישית שבאחריות המדינה היא עליית תעריפי הארנונה למשקי הבית ולעסקים. הרשויות המקומיות רשאיות אומנם לייקר את המס העירוני בשיעור שנתי קבוע, אך רבות מהן ביקשו וקיבלו ממשרד הפנים אישור להעלאה חריגה.
שלוש ההתייקרויות האלו מגיעות עד לכיסו של האזרח הקטן – קודם באמצעות תשלום ישיר ואחר כך בסופרמרקט, שם הוא רוכש מוצרים שמחירם התייקר בין השאר מהסיבות האלו, אך לא רק בגללן.
למזלה של הממשלה, מזג האוויר כעת לא מאפשר יציאה לרחובות. זה קונה לה כמה שבועות לצמצם את ממדי הנזק ולסובב את הגלגל לאחור בחלק מהתחומים. אם לא תעשה זאת, היא מסתכנת במחאה חברתית שתערער את יציבות הממשלה, שכן חלק מהמפלגות שמרכיבות את הקואליציה חרתו על דגלן את הנושא הכלכלי־חברתי.
ראש הממשלה נפתלי "לא פרנסה – לא מעניין" בנט ושר החוץ יאיר "איפה הכסף?" לפיד מוכרחים להתייצב בחזית המאבק ביוקר המחיה. מבחינה פוליטית נוח להציב אל מול הציבור את שר האוצר אביגדור ליברמן, אבל הציבור לא טיפש וכולנו מבינים מי באמת מנהל את הממשלה הזאת.
חלופת המכתבים בין שרי האוצר והכלכלה לבכירי שוק המזון הייתה צעד הצהרתי משונה, בוודאי לאחר ששר האוצר ליברמן עצמו אמר בריאיון לתמר איש־שלום בחדשות 13 שלא יפנה אליהן בנושא עליית המחירים.
חלק מהחברות נסוגו באופן זמני מהעלאת המחירים, אבל זהו פלסטר שייתלש בחלוף הזמן. אסם, לדוגמה, הודיעה כבר שתבטל את העלאת המחירים. חברות אחרות רק השהו את ההתייקרויות. בנט ולפיד אולי לא הציצו בלוח השנה, אבל מכיוון שתשפ"ב היא שנה מעוברת, פסח ייחגג באמצע חודש אפריל. זה המועד שבו מוצרים עשויים להתייקר. בחג האביב, ידוע לכול, מזג האוויר אביבי ונעים. זה מתאים בדיוק למחאה חברתית חדשה.
איתי זילבר הוא מגיש ועורך בגלי צה"ל
