שמונה עמודים מחזיק מסמך הסיכום של עבודת ועדת האיתור ליועץ המשפטי לממשלה, ששיגר היושב בראשה, השופט בדימוס אשר גרוניס, לראש הממשלה ולשר המשפטים. לא ארוך, ודאי במושגים של מסמכים משפטיים, אך אל תרוצו לחפש אותו ולקרוא – אין בכך כל טעם. המסמך מדווח על האישים שפגשו חברי הוועדה, ובהם ששת היועצים המשפטיים לממשלה לשעבר שעדיין נמצאים עימנו עד 120, ושמעו מהם על אופי התפקיד ומה נדרש מיועמ"ש. עוד מסופר על קיום פגישות התייעצות עם ראש הממשלה נפתלי בנט ועם שר המשפטים גדעון סער. הוועדה ראיינה את המועמדים, והיו"ר גרוניס אף שוחח טלפונית עם כמה מהממליצים. במסמך מצוינת מחלוקת שנפלה בין חברי הוועדה בשאלה אם מועמד ליועמ"ש זקוק לידע רחב במשפט פלילי, מחלוקת שלא הוכרעה. עוד מפרט השופט על התכתבות עם שדולת הנשים בנוגע לייצוג החסר של נשים ברשימת המועמדים.
אך העיקר – הנימוקים שהביאו את הוועדה לבחור דווקא בשלושת המועמדים הסופיים שהציגה, על פני יתר המועמדים – חסר מן הספר. במסמך אין הד כלשהו לשיג ולשיח בין חברי הוועדה על המועמדים לכהונה הרמה. נעדר ממנו כל שיקוף של התרשמות חברי הוועדה מסגולותיהם ומיכולותיהם של המועמדים, ואין בו אפילו את המידע הפשוט מי מהחברים תמך במי מהמועמדים. גם לא נמסר מענה לשאלה אם הגיעו לוועדה תלונות על מי מהמועמדים, ומה עשתה כדי לבחון את התלונות הללו. כל מה שהציבור יודע על ההתרחשויות בחדר הוועדה מקורו בהדלפות שקיבלו עיתונאים מפי הנוכחים בחדר. מידע מוסמך ורשמי לא ניתן לציבור, והוא נאלץ לגבש את עמדתו על סמך שמועות.
חסרונם של הנימוקים בולט במיוחד משום שהמלצות הוועדה מפתיעות. מתמיהה היעדרותו של רז נזרי מרשימת המומלצים הסופית, אף שהוא נחשב עד לאחרונה לבעל הסיכוי הגבוה לזכות בתפקיד על רקע ניסיונו הרב וכישוריו הגבוהים. מתמיהה עוד יותר העובדה שהוועדה שלא מצאה לנכון להמליץ על נזרי, בחרה להמליץ על מועמדת אלמונית יחסית דוגמת גלי בהרב־מיארה, שהתאמתה לתפקיד אינה חפה מספקות. תוצאה כזו מחייבת הנמקה, כדי שהציבור יבין לפי אלו קריטריונים סיננה הוועדה את המועמדים ובחרה דווקא בה. הקביעה הלקונית המופיעה במסמך שחיבר גרוניס, שרשימת המומלצים כוללת את מי שקיבלו לפחות ארבעה קולות מקרב חמשת חברי הוועדה, לא יכולה להחליף הנמקה מסודרת, ודאי לא בשעה שרשמית לא פורסם אפילו מי מחברי הוועדה נתן את קולו למי מהמועמדים.
אם להאמין לדיווחים הלא רשמיים שיצאו מחדר הוועדה, מי שסיכל את מועמדותו של רז נזרי היה שר המשפטים גדעון סער. לכאורה הם גם מתבססים על כך ששני חברי הוועדה שלא תמכו בנזרי היו נציג שר המשפטים, השר לשעבר דן מרידור, וחבר מפלגתו של סער ח"כ צבי האוזר. מרידור, לפי הדיווחים, נימק את סירובו בכך שנזרי "שמרן" ולכן מדובר במינוי "מסוכן"; האוזר סירב לחלוטין לנמק את היעדר התמיכה. אולי משום שלא נעים לו לספר מי נתן את ההוראה לא לתמוך בנזרי. מנגד, בין מי שהצביעו בעד מועמדת השר, עו"ד בהרב־מיארה, היה גם פרופ' רון שפירא השמרן והימני. הוא כנראה לא התלהב ממועמדותה, אך תמך בה בשם זכותו של שר המשפטים, לשיטתו, למנות יועמ"ש כלבבו.
אכן, ראוי שלשר המשפטים ולראש הממשלה תהיה השפעה על זהות היועץ המשפטי לממשלה. כפי שלכל לקוח עומדת הזכות לבחור לו עורך דין כלבבו, כך גם לממשלה צריכה לעמוד זכות דומה. אולם משעה שמונתה ועדת איתור, הפעלתה בהתאם לאינטרס פוליטי – פסולה. הרי לו רצה, היה סער יכול לבטל כליל את מוסד ועדת האיתור. שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ניסחה בעבר הצעת החלטה לממשלה ברוח זו ממש, אך היא נבלמה בידי ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. היה אפשר להעתיק את ההצעה ולאשרה בממשלה בתוך ימים ספורים, כדי ששר המשפטים יוכל פשוט למנות את המועמדת שלו לתפקיד, בלי לספק דין וחשבון לאיש מלבד שרי הממשלה וראשה.
אלא שסער לא היה מעוניין בכך. הוא העדיף גם לקבל את "חותמת הכשרות" של הוועדה למועמדת שלו, וגם לסכל את מועמדותו של רז נזרי בלי ללכלך את האצבעות. חברי ועדת האיתור הם שהיו אמורים לסרב לשתף פעולה עם המהלך: לשר ממילא יש שיקול דעת לבחור מי מבין המועמדים שמציגה לו הוועדה הוא מביא בפני הממשלה, אז הַניחו לו שיפסול בעצמו את מי שאינו נראה לו. העובדה שחברי הוועדה כשלו במשימתם מעידה שאין בה כל תועלת, רק נזק. מחד אין לה הכוח למנוע מינויים בעייתיים, ומאידך היא מאפשרת לשר לרחוץ בניקיון כפיו. לכן אין מנוס מלבטל אותה.
צלצול השכמה
הסניף הבריטי של ארגון זכויות האדם אמנסטי פרסם שבוע שעבר דו"ח חריג בחריפותו נגד מדינת ישראל. הפעם, בניגוד לדו"חות דומים בעבר, המוקד אינו במדיניות ישראל ובפעילותה באזורים ששוחררו במלחמת ששת הימים, אלא במדינת ישראל כולה, משני עברי הקו הירוק. מחברי הדו"ח טוענים כי בכל שנות קיומה של המדינה מועדף בה הרוב היהודי על פני המיעוט הערבי, ולכן יש להגדירה כ"מדינת אפרטהייד", לא פחות. בהודעה לעיתונות שמלווה את הדו"ח נכתב שמדינת ישראל מתייחסת למיעוט הערבי כ"קבוצה גזעית נחותה", ושהערבים בשני עברי הקו הירוק סובלים מ"דיכוי גזעי". לנוכח המצב דורשים מחברי הדו"ח להטיל על ישראל עיצומים בינלאומיים, עד שתשווה את זכויות הפלסטינים לזכויות היהודים, ותתאפשר זכות שיבה מלאה של כל הפליטים לבתיהם.
לכאורה הדו"ח מופרך לחלוטין, גם באמות המידה של ארגוני הדה־לגיטימציה למדינת ישראל. כל מי שמכיר בקווים כלליים את מאפייני שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, אב הטיפוס של צורת השלטון הזו, יודע שכל קשר בינו ובין מה שמתרחש כיום במדינת ישראל מקרי בהחלט. גם אם אופן השליטה של ישראל בחלק מהפלסטינים ביו"ש מעלה שאלות לא פשוטות בהיבט של הדין הבינלאומי, ערביי ישראל נהנים מזכויות פוליטיות מלאות עוד מראשית ימי המדינה. הדי היריות של מלחמת השחרור טרם שככו, וכבר קיבלו אזרחיה הערבים של מדינת ישראל זכות הצבעה לבית המחוקקים. חברי כנסת ערבים כיהנו בכנסת מיומה הראשון. זהו אפרטהייד? ספק רב. במדינת ישראל גם לא הונהגה מעולם הפרדה גזעית במרחב הציבורי. מה כן היה? מדיניות מוצהרת שנועדה להגשים את החלטת עצרת האו"ם כי המדינה היהודית שתקום בשטח ארץ ישראל המנדטורית תגשים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו. איש לא הסתיר את רצונה של מדינת ישראל להיות מדינה יהודית, בין השאר משום שבימים ההם של ראשית המדינה זכותם של לאומים להגדרה עצמית במדינה משלהם נחשבה לתפיסה נאורה ומתקדמת.
הדו"ח החדש של אמנסטי־בריטניה שולל את זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית, וזו הסכנה הגדולה שהוא מייצג. אלה עמדות שבעבר לא היה לגיטימי כמעט להשמיע בזירה הבינלאומית. אולם 77 שנה לאחר השואה מתברר שזכותם של היהודים למדינה משלהם כבר אינה מוסכמת על הכול. במקרה הזה באמת לא מדובר בעניין הנתון לוויכוח בין ימין ושמאל. מדינת ישראל כולה חייבת לפעול במאוחד נגד קולות כאלו, במיוחד כשהם עולים דווקא במדינות משפיעות במערב. אם יתערער בסיס הלגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל, עוד נתגעגע לעיסוק בחרם של בן אנד ג'ריס על יישובי יו"ש.
