בעת העתיקה ניתן היה לראות את דיוקנו של מנהיג העם רק על מטבעות, או לשם כך היית נדרש להרחיק לכת עד לעיר המרכזית ולצפות בו מרחוק. במאה הקודמת על-מנת לראות את הפוליטיקאי המועדף עליך היית צריך ללכת לעצרת בכיכר העיר. היום המצב שונה לאין שיעור: מנהיגי הציבור במרחק לחיצה, לא רק בפלטפורמות החברתיות, הפוליטיקאים לצד אנשי ציבור בכירים כובשים את המסכים גם בתכניות הריאליטי. זו התורנית היא מאסטר-שף, שבעונת האח"מים החדשה שלה, מתמודדים לא פחות מאשר שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, חבר הכנסת דוד אמסלם, לצד ליהיא לפיד, אישיות בפני עצמה אך גם 'אשתו של'.
זו לא תופעה חדשה, אנחנו רגילים לראות אנשי ציבור בתכניות ריאליטי: כלואים בבית האח הגדול או זרוקים על האי של הישרדות, אך אלו חברי כנסת לשעבר. ישנה תפיסה שדרך כך הם מראים לנו את הצד הרך והאנושי שלהם, מקרבים את הציבור את הכנסת ואל הפוליטיקה. ב-2012 ביקשה אחת מחברות הכנסת בעודה מכהנת להשתתף בריאליטי 'רוקדים עם כוכבים'. למרבה המזל יועמ"ש הכנסת דחה את בקשתה בטענה עקרונית שזה סותר את ניגוד העניינים של חבר כנסת ומבזה את הכנסת עצמה. אותה חברת כנסת, לא חשבה שזה מבזה? אני משער שידעה שזה לא ראוי, אך אולי זה לא היה נראה לה חשוב כמו מטרת הפוליטיקאי להפוך לסלב.
יש משהו נורא תמוה בתופעה הזו. פרופ' איתמר גרוטו, זכור לנו כמשנה למנכ"ל משרד הבריאות וכמובן כמשתף ב'זמר במסכה' שקפץ מתוך אפון. מדובר באדם מכובד, שעשה את שמו בשנים של עבודה למען בריאות הציבור. לתודעה הוא קפץ לא מתוך אפון, אלא מתוך העובדה שעמד בלב קבלת ההחלטות במגפה כלל עולמית של פעם במאה שנה. איש שקבע אם להשאיר אותנו סגורים בבתים, להכריח אותנו לשים מסכות או להמליץ לנו להתחסן. הוא היה בפורום המטכ"ל של המלחמה בקורונה ולקחנו אותו ברצינות, נתנו בו אמון. כמוהו גם פרופ' עידית מטות שעתידה לפזז על הרחבה בריאליטי רוקדים עם כוכבים, היא עובדת ציבור בכירה באיכילוב, וגם הייתה בצוות המייעץ לרוני גמזו ממונה הקורונה. איך זה יכול להיראות רציני שנתחיל לראות אנשים כאלו בתכניות ריאליטי, ובעוד שנה אולי בפרסומות והשקות לצד ליהי גרינר? כיצד הציבור יכול לקחת ברצינות את ההנחיות של ממונה הקורונה הנוכחי אם בתודעה שלנו כציבור בעוד שנה הוא רץ עם מוצ'ילה ושורטס במרוץ למיליון?
אנחנו ודאי לא מדמיינים את הרמטכ"ל או אלוף פיקוד דרום אחרי שוך הקרבות בעזה הולך לרוקדים עם כוכבים, ודאי שלא. כי ישנה תדמית רצינית לאיש הצבא. אדם השולח אנשים לקרב שממנו חלקם לא שבו יודע להבין את המקום שבו הוא נמצא. הוא מבין גם מה מצופה ממנו. זכור לי שעד לפני כמה שנים ביום העצמאות, הרמטכ"ל הנשיא וראש הממשלה היו שרים יחד באירוע מיוחד בבית הנשיא. היה זה רגע חד-פעמי, שבו האנשים הכי בכירים והכי רציניים עושים מחווה מקסימה לחגה של המדינה. אך המסורת הזו בוטלה, אולי בראשו של מפיק האירוע עברה המחשבה שאין כל דבר מיוחד בלשמוע את ראש הממשלה או הרמטכ"ל שרים.
תכניות הריאליטי הן הקרקס המודרני המלווה בהשפלות של המועמדים. מדוע פוליטיקאים, אנשי ציבור או עובדי ציבור צריכים לקחת חלק בבדיחה האנושית הזו? יש כאן עירוב תבשילים מושלם, שגרם לנו לחשוב שבכלל אין שום הבדל. אפשר להיות פוליטיקאי ואחר-כך סלב בתכניות ריאליטי, וזה בכלל לא נראה מוזר. לחלופין אדם יכול להיות סלב או פליט-ריאליטי, שבשטחיותו הרבה מדבר על מציאות החיים המורכבת, ומשהם הדרך לכנסת סלולה. הפוליטיקאי הוא סלב, והסלב הוא הפוליטיקאי. הבעיה היא לא רק כלפי הפוליטיקאים ומה העולם הפוליטי שנוצר לנו, בו כל כוכב לרגע הופך לקובע של סולם הערכים הלאומי. אלא ישנה בעיה עמוקה יותר, שבה אנחנו מאבדים את האמון בבעלי הסמכות המקצועיים. אנו לא תופסים את המומחיות שלהם כבעלת ערך. המומחיות בביטחון בכלכלה או בבריאות, היא בסך הכל פלטפורמה למומחיותם האמיתית: טיגון שניצלים במאסטר שף.
