אני לא מחשיבה את עצמי אקטיביסטית למרות שיש בי הרבה תכונות שעונות להגדרה זו. למשל יש לי חוש צדק ושוויון מאוד מפותח ואם משהו מפריע לי או מרגיש לי כמו עוולה- אני אלחם עליו עד שאשיג את מבוקשי. נושא הצבא שכתבתי עליו כאן בעבר הוא נושא שמפריע לי. העובדה שאני לא יכולה להתגייס כמו כל אדם אחר בגלל שיש לי אוטיזם מקוממת אותי. מאז שכתבתי על נושא זה ניסיתי לשוחח עם אנשים וגורמים שונים, לברר מה ה אפשרויות שלי. אפילו ניסחתי מכתב ששלחתי לצה"ל, אבל לא קיבלתי עליו מענה עד כה. עדיין לא הצלחתי להשיג את השינוי המיוחל אבל אני לא אחת שמוותרת בקלות.
ובכל זאת, אני לא מגדירה את עצמי אקטיביסטית. לא שאקטיביזם זה רע. להיפך. קראתי לאחרונה ספר שנקרא “Being Human” על אישה בשם ג'ודית' שיש לה נכות כתוצאה ממחלת הפוליו והיא מחליטה להלחם בכל הכח למען זכויות שוות לאנשים בעלי מוגבלויות. כתוצאה מהאקטיביזם שלה ג'ודית' לבסוף זוכה למשרה קבועה בבית הלבן. אני לא באמת יכולה להשוות בינינו בשום צורה כי האתגרים שהיא עברה גדולים פי כמה מאלו שלי, אבל היא כן מעוררת השראה בעיניי. בזכות הקריאה בספר הבנתי שגם אם אני לא רוצה להפוך את האקטיביזם למרכז חיי ולשליחות שלי, אם אני נתקלת בחוסר צדק שקורה לי או לאחרים, אני צריכה לעמוד ולהילחם. זה מפחיד לפעמים, אבל עדיף להצטער על משהו שעשית מאשר משהו שלא עשית.
העובדה שאני לא יכולה להתגייס כמו כל אדם אחר בגלל שיש לי אוטיזם מקוממת אותי
עוד דבר ששמתי לב אליו בספר, הוא שבשום שלב ג'ודית' לא נתנה לעצמה להיות קורבן של המציאות שלה. היא תמיד עמדה על זכויותיה, גם אם זה גרם לאנשים לקרוא לה 'משוגעת' או 'מטורפת'. היא חיה בתקופה שלא היה מקובל כל כך לראות אישה עם מוגבלות נלחמת על זכויותיה, אבל היא לא וויתרה, חרף הכל.
אנחנו חיים היום בתקופה הרבה יותר פתוחה, בה אנשים יכולים להביע את דעתם בלי פחד. למרות שעדיין לא תמיד אפשר לומר כל מה שרוצים, אבל זה הרבה יותר טוב מפעם.
בתור נערה עם אוטיזם שרוצה לחיות כמו כולם, אני אלחם על הזכויות שלי. אני נכנסת להרבה צרות בגלל זה, לא בכל מצב זה מצליח, אבל זה תמיד משתלם. יותר קל להילחם על דברים שנוגעים אלינו בצורה ישירה, אבל אני תמיד מנסה לזכור לעזור גם לאחרים- בין אם זו קשישה שצריכה עזרה עם הקניות, או אדם עצוב שצריך מישהו שישמח אותו. אני חושבת שבין אם את אקטיביסטית ובין אם לא, העשייה צריכה להגיע ממניע טהור של לרצות לעשות טוב, בלי אג'נדה פוליטית.
אה, כן, דבר אחרון- תודה לסטודנט של אמא שנתן לי את הספר על ג'ודית' שהשפיע עליי כל כך.
