בספר 'אליס בארץ הפלאות' מגיעה אליס למסיבת התה של הכובען הבריטי המטורלל. יש לו שעון שתמיד מורה על אותה שעה- שעת התה. בגרסה האנגלית, הכובען מסביר שהזמן העניש אותו על כך "שהתעסק איתו", כשהמשמעות משחקת עם הביטוי האנגלי ל"זיוף" של שיר- "להתעסק עם הקצב" או "להתעסק עם הזמן". הכול בהומור כמובן, בסגנון הביזארי של קרול, אבל הוא נושא אזהרה חמורה: לא להתעסק עם הזמן.
למרות זאת, אנחנו מתעסקים עם הזמן, כל הזמן.
בכל לילה אני מתחילה מיקוח עם עצמי ועם הזמן כשאני מותחת אותו, מסרבת לקבל את המגבלות שמחייבות אותי לסיים את היום. זה מתחיל עם "אני אקום קצת יותר מאוחר" ועובר דרך "אני אשן קצת פחות", ולפעמים מגיע ל"נו בסדר, אז אשן חמש שעות, יהיה בסדר".
נראה שבזמנים המודרניים שאנחנו חיים בהם אין הרבה חשיבות לזמן. מותר למרוח את גיל ההתבגרות עד גיל שלושים ושתיים, להחליט מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים בגיל ארבעים. הרבה החלטות גורליות יכולות להידחות, אבל לא הכול. כי עם כל המדע והחידושים והקרמים שמחדשים את העור, את הגוף, את הנפש, אישה עדיין נולדת עם מספר ביציות מוגבל שנגמרות מתישהו, בערך סביב גיל ארבעים ושתיים.
זו בעיה. אני יכולה להרגיש צעירה, להיראות צעירה, למתוח את הזמן כדי להכיר את עצמי טוב יותר, כדי להפוך את עצמי לטובה יותר, אבל אין לי באמת את הזמן הזה. לאיש שלי, כשיבוא בעזרת השם, הזמן לא מוגבל באופן הזה. אולי הוא עכשיו מטייל לו בנחת בהודו או עושה תואר שני בפעם השנייה, או חושב לקחת הפסקה מדייטים כי הוא טיפה התעייף, יודע שכשיבוא הזמן יבואו הילדים. לי אין את הפריווילגיה הזו, ולא לאף אחת אחרת סביבי.
זו הסיבה שהחלטתי להקפיא ביציות. אני חייבת לציין שאני ממש לא היחידה. בשנה האחרונה לפחות שש- שבע חברות סביבי עברו את התהליך הזה. הרבה זמן לא חשבתי על זה בעצמי, השתדלתי לתמוך בחברות אבל נשארתי מנותקת. אבל לפני בערך חודשיים נפלה עליי ההבנה שזה משהו שאני רוצה לעשות.
אני מדגישה את ה"רוצה", בשונה ממה שחששתי שיקרה לי אני לא מגיעה לזה מתחושת חוסר ברירה, אם כי אני מבינה לגמרי את מי שכן. ההפך אני מרגישה שיש פה מתנה שאני יכולה לקבל, מתנה שאני יכולה להעניק לעצמי. עוד קצת זמן. עוד טיפה אפשרות. זה לא יעיל במאה אחוז, זה לא מבטיח לי שאספיק להביא את כל חמשת הילדים שחלמתי עליהם, זה לא מבטיח לי כלום, אבל זה משאיר את הדלת הזו עוד קצת פתוחה. אני זקוקה עכשיו לדלתות פתוחות.
רגע לפני, אני לא בטוחה איך זה ילך או לאן זה ייקח אותי. אני יכולה רק לקוות שאמשיך לשמוח מזה גם כשזה יהיה קשה ולא נעים, וזה יהיה כך ככל הנראה. בינתיים אני מתרגשת וזה הגיוני כי לראשונה בחיי אני עושה משהו למען הילדים שלי גם אם הם לא פה עדיין וזה הדבר הכי משמח בעולם.
