"אני בתקופה טובה", אמרתי, בולסת לחם מחמצת, מתעלמת מחגורת הבטן החדשה שמרפדת לי את החורף.
"אההממ", אחותי המהמה מהצד השני של הקו.
זה חלק משיחות סוף היום שלנו. אני מרוטה בטרנינג על הספה והיא אי שם בדרום הארץ מסיימת יום קליניקה ומקפלת בית של שבע נפשות. טיפול טלפוני מזורז של אחיות לשעת לילה מאוחרת.
סיפרתי לה על החלומות החדשים שלי, על מה שכבר קרה או יקרה ועל התוכניות הקרובות שהן כל מה שרציתי. ״אבל אני לא רגועה״, הוספתי, ״משהו רודף אותי״.
״אהממ״, אחותי המשיכה להקשיב להסברים הארוכים שלי, ״את יודעת״, היא אמרה בסוף השיחה, ״נראה לי שאת כל כך רוצה לחיות שדווקא עכשיו את מפחדת למות.״
זה נכון. טוב לי. יש לי בית חמוד בשכירות מופקעת במושב, מקצוע שאני מאוהבת בו ומלא פנטזיות להגשים. אז מה הבעיה? למה אני מפחדת שזה יגמר לפני שזה בכלל התחיל? זה לא שאני מתעוררת מסויטת בלילה אבל בכל זאת יש בי אי שקט קיומי. מקננת איזו תחושה שאני על זמן שאול. שהקבוע הוא זמני או שהזמני הוא קבוע. שזה יעלם. יגמר. יתפייד. שיום אחד אני אקום ולא יהיה לי את החיים שלי. שאני חייבת להספיק הכול בהול.
"קרפ דיים" קוראים לזה בלטינית, או לפחות ככה אמרו לי. לנצל את היום כי מחר מי יודע. ומה שמרגיש כמו החלום שחיכיתי לו הופך בו זמנית לחלום בלהות. לתסריט אימה שעוד רגע הכול נעלם. אני מניחה שזה פוסט הסרטן. כבר הכרתי איך זה שהמציאות מתקלקלת, נחטפת מהידיים שלי ברגע והבנתי שיש תמיד את האופציה האחרת. אני חיה בתודעה של נקודה סוף.
ואולי זה לא רק הפחד למות אלא הפחד לאבד. איבדתי כמה שנים טובות בחיים על מסעותיי בבתי חולים ועוד כמה על שיקום, איבדתי את הפוריות שלי ואיבדתי זמן להגשים חלומות. ואני לא יודעת מה עוד אאבד. אז אני צריכה להיות בעודף תזרימי כדי שכשהמינוס יגיע הוא יתקזז עם מה שיש ולא יפיל אותי לתהומות של גירעון (חבל שאני לא מפנימה את זה לגבי החשבון בנק שלי). בקיצור, אני אחוזת אמוק להגדיל את הפלוס בחיים שלי ובהצלחה עם המרוץ הזה.
ובכל זאת יש משהו בתודעת סוף שממריץ להתחיל מהתחלה. להיזכר איך הכול הרגיש לפני שהחיים התקלקלו, להסתער בלי לעצור לחשוב, להתרגש בלי להבין ממה, ולהתאהב בלי להסתבך. משהו בחשש הזה ליפול נותן כל יום בעיטה בישבן לקום על הרגליים ולהתפרע עם החיים, לטוס אל מחוזות הפנטזיה והדמיון, להתנסות ולהעז. ולפי צ’כוב האלמותי במחזה "השחף", ״צריך לשקף את החיים לא כמו שהם באמת, ולא כמו שהם אמורים להיות, אלא כמו שהם מופיעים בחלום״.
ועל זה אני אומרת. אמן.
