מגפת הקורונה היא תופעה מוזרה. יותר מ-9,226 ישראלים מתו מתחילת המגפה. לפי כתב העת הבריטי Nature, המספר המדווח של נפטרי קורונה בעולם הוא 5.5 מליון איש, אבל מדובר בתת-הערכה, כאשר המספרים האמיתיים גבוהים הרבה יותר.
ככל שהמספרים ממשיכים לעלות, יצר ההישרדות האנושי מבקש להשכיח, להשאיר את המתים מאחור, הוא מבקש לצמוח, לראות את הטוב, ולנוח.
לפעמים אין ברירה ובאמצעי התקשורת צריכים להתייחס לנתונים היבשים (בעיקר שמגיעים למספר עגול), אבל בצורה כזאת שלא יפריע לחיים, שהעצב חלילה לא ידבק בהם.
אין לנו באמת את מי להאשים, כי הכול מתנהל על פי אויב חמקמק שמשנה את חברבורותיו. אף אחר לא רצה אותו ולא את הנזקים שלו.
מדינות שונות בעולם (ארה״ב, אוסטרליה, שבדיה, גרמניה ועוד) פעלו בנחישות ובדרכים מגוונות נגדו- סגרים, בידודים, מסיכות, חיסונים, סגירה מוחלטת של השמיים וכולן הגיעו לאותה התוצאה: התפשטות ומערכת בריאות קורסת.
לעומת זאת בעזה שכנתנו, אין דאגות כי אין נתונים – שני מקרי מוות ו-3,050 מקרים חדשים של נגיף הקורונה, לאחר ביצוע 7,195 בדיקות מעבדה במהלך 24 השעות.
אחרי חמישה גלים מחלחלת ההבנה שהדבר העיקרי שלמדנו הוא שיעור בצניעות, שאנחנו לא באמת יודעים את התחזית של מחר. שחגיגות תם הטקס באולפנים אחרי הגל הראשון וגם עכשיו אחרי הגל החמישי הן מוקדמות מידי.
לתקשורת יש תפקיד חשוב בניהול המגפה, ולכן זו טעות של פרשני המגיפה לייצר הרגשה שאנחנו מבינים את ההתנהלות של הנגיף. אנחנו חייבים להמשיך להיות זהירים וחשדניים כל עוד התותחים יורים.
עוזי חיטמן ז״ל שר בדיסק האחרון לפני מותו, "עכשיו התור לאהבה". נצטרך לחכות בסבלנות ולעבור וראינטים נוספים עד שנגיע לחמש אחרי המגפה.
