לפני שנים פורסם שלאלנה צ'אושסקו, אשת הרודן של רומניה, היה חלום: שתהיה לה האפשרות בכל רגע נתון לדעת מה קורה בכל בית של משפחה בארצה. זאת אומרת שבעזרת מכשור כלשהו תוכל רעיית המנהיג להאזין לקולות ולרחשים הבוקעים מחיי נתיניה. השנאה לזוג השליטים הייתה רבה וחיסולם היה אכזרי, אבל המשיכה להציץ לחיי אחרים היא עזה ומצויה. בימינו התרומה העיקרית לכך היא יצר הפרסום שלנו הגורם לנו לעדכן באמצעים שונים את ה"מרחב" במעשינו , בהגיגנו, בהישגינו ובתוכניות שלנו. האינטימיות האישית והמשפחתית נפרצה לגמרי כשרבים מעימנו פועלים לשם כך ויש אלה שאינם מסתפקים באמצעי הדיווח השגרתיים, אלא משתתפים בתוכניות שונות שבהן נחשפת אישיותם ובוקעים חייהם לעיני הכלל. אבל הפחד הגדול יותר (ובצדק רב) ממוקד בפעולות שלטוניות אשר ללא כל הסכמה ושיתוף פעולה מצידנו חושפות את הפרטיות המעטה שנותרה לנו.
הצילום והציתות וכעת גם נפלאות האלקטרוניקה והסייבר רודפים אחרינו לכל מקום. מובן שתמיד תמצאנה הצדקות. פעם ידברו על חופש המידע ופעם ידברו על המלחמה בפשע. גם לא ישכחו להזכיר את העובדה שאמצעים אלה ממילא משרתים את העבריינים, ולכן אין ברירה אלא ללחוץ עליהם באמצעים המאפיינים אותם. התוצאה של כל אלה היא העובדה שבעידן שבו אנו טוענים שחירות הפרט היא ערך מוביל, בפועל החופש והאינטימיות שלנו צומצמו ביותר. הגבול הדק שהיה בין חיינו הפרטיים לבין הפרהסיה נפרץ לגמרי גם כתוצאה מנטייתנו המוגזמת לחשיפה וגם מתוך כוחנות שלטונית.
אני מתקשה לנתק את המהלך המזיק הזה מתהליכים שליליים מקבילים. הרדידות התרבותית שולחת אותנו לעסוק בזוטות, ברכילות ובמציצנות. האדם מחפש עניינים לעסוק בהם, וכשעניינים אלה הם שטחיים וחסרי אתגר אינטלקטואלי, אזי אנו מובילים את עצמנו למצוא את סיפוקנו בחיטוט אינטנסיבי בחייהם של אחרים. כמו כן חלק מהאנשים ברשויות מסוימות התבלבלו לגמרי בהבנת שליחותם. אותם אנשים שחשים שהם "מצילי המדינה" מכל רע, ואלה היודעים תמיד מה סביר, מה צודק, מה מסוכן ומה תקין, עלולים לעבור שלב נוסף ולסבור שלמען כל האידיאלים האלה הם ראויים ואף חייבים לחדור לחיינו.
אני זוכר היטב כשנוכחתי לפני שנים ארוכות כאורח, בישיבה של אחת מוועדות הכנסת החשובות, אחד הנוכחים שאל את נציג היועץ המשפטי כיצד הוא מציע תיקון כה מהפכני בחוק מסוים , תיקון שלמעשה עלול לשנות זכויות קנייניות בנות שנים של אנשים רבים, והתשובה הייתה : הרגולטור יכול. מבחינה פורמלית זאת תשובה נכונה. מבחינה מהותית היא בעייתית מאוד ומייצגת מנטליות של כוחנות שלטונית מופרזת . בוודאי שתיקונים רגולטוריים חיוניים לעיתים, אבל החובה של המציע והמבצע לזכור את הציבור הרלבנטי, את הזכויות הנהוגות והקנויות, ואת המצב המשפטי לפיו נהגו רבים במשך שנים רבות.
אם נקודת המוצא תשוב להיות שירות הציבור ולא שימוש יתר בסמכויות , אם נקודת המוצא תשוב להיות צניעות רבה בכל הנוגע לשימוש בכוח שלטוני, אזי יש מקום לתקווה. אולם כל עוד אווירת ההתחכמות והכוחנות הקיימת תשרור, אין בסיס לשינוי ממשי. עסקנו לדעתי הרבה מאוד בחופש הפרט בתחומים מסוימים ומוגבלים. הזנחנו מאוד את החופש היסודי ביותר שלנו כבני אדם וכאזרחים לשמירת הפרטיות המינימלית ולהגבלות ברורות על זרועות השלטון בכל הנוגע לשימוש בסמכויותיהן.
אין זה התחום היחיד שבו החידושים המדעיים והטכנולוגיים משיגים בהרבה את רמת המוסר האנושי. עניינים אלה באים לביטוי למשל גם בסוגיות רפואיות. ההתפעלות מחידושי המדע מוצדקת מאוד, ההתפעלות מהתנהגותו של האדם , ובעיקר משימושו בכוח השלטוני שניתן לו אין לה על לסמוך. מי שיש כוח בידו צריך להשתמש בו כמובן לא רק על פי דין, אלא גם כמוצא אחרון.
