ברשימות הקודמות ראינו כיצד ר' ברוך מקוסוב, מגדולי החסידות ומראשוניה, נתן לעקרונות הקבליים "פשר אפיסטמולוגי": הוא פירש שהקבלה עוסקת ביכולת ההכרה והתפיסה האנושית של המציאות ומגבלותיה. הדבר המעניין הוא שרעיון מרכזי זה הלך והתפתח בכמה כיוונים בזרמים השונים של החסידות. הפעם אביא בפניכם קצת מרעיונותיו של ר' נחמן מברסלב, שפיתח את תורת ההכרה בכיוון מיוחד משלו.
ר' נחמן טוען שהמציאות מורכבת מדברים שאנו יכולים להבין באופן רציונלי, אך לצידם קיימים דברים שהם מחוץ ליכולת התפיסה האנושית ושאותם לא נוכל להבין. כך מפרש הוא את המושגים הקבליים של "אור מקיף" ו"אור פנימי": האור הפנימי מייצג את מה שאנו יכולים להבין ולהפנים, והאור המקיף מסמל את מה שהוא מעבר ליכולת התפיסה שלנו.
בכך מפתח ר' נחמן את הרעיונות של ראשית החסידות כפי שביטאו אותם ר' ברוך מקוסוב וממשיכיו. בעוד שהם דיברו על היררכיה של רמות תפיסה והבנה, זו למעלה מזו, ר' נחמן מדבר על גבול אבסולוטי המחלק בין הדברים שניתן לתפוס ולהבין, לדברים שלא ניתן. הוא מביא דוגמה לכך מבחירת עם ישראל:
כי אנחנו נקראים עם סגולה, כמו סגולה שעושין לרפואה, אע"פ שאין הטבע מחייב שיהיה זה לרפואה… וזה למעלה מהטבע, שאין השכל האנושי מבין זה. כמו כן אנחנו לקח אותנו השם יתברך לעם סגולתו, אע"פ שאין השכל אנושי מבין את כל זה, איך לקח עם מתוך עמים… וזה בחינת מקיפין (לקוטי מוהר"ן קמא, כא, ט)
ר' נחמן משתמש בדימוי של ריפוי בעזרת "סגולות", שאין אנו מבינים כיצד הוא פועל. באופן דומה איננו יכולים להסביר בשכלנו את רעיון בחירת עם ישראל על ידי הקב"ה.
השלהבת שבלב
על פי ר' נחמן, ישנן שתי דרכים שבהן האדם יכול להגיע לתובנות חדשות. כדי להסביר זאת, הוא משתמש בפסוק מתהילים (קלט) "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי":
כי יש שכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם אחור. ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה אלא על ידי שפע אלוהי, וזה מכונה בשם קדם, בשם פנים (שם שם, א)
הדרך הראשונה להגיע להבנות חדשות היא הדרך הרגילה של הלימוד והעיון והידע המקדים, "ההקדמות", וזו מיוצגת על ידי ה"אחור". אולם ישנה דרך נוספת, נעלה יותר, והיא התפיסה האינטואיטיבית שמגיעה על ידי השפע האלוהי. תפיסה זו מיוצגת על ידי "פנים" או "קדם". ר' נחמן מקשר אותה גם להתלהבות שאדם יכול לחוות, ומסביר זאת באמצעות דוגמה מהעולם הפיזיקלי:
כי טבע התנועות שמוליד חום. נמצא על ידי שפע אלוהי שהשכל נשפע לאדם במהירות שאין צריך להשתמש בשום הקדמה… שלהבת הלב עולה תמיד מאליה (שם).
תובנות אלו, שהאדם מגיע אליהן באינטואיציה, הן כמו חום שנולד מתנועה או חיכוך שני עצמים זה בזה, ושלהבת שנוצרת בבת אחת מהחום. ואולם, ר' נחמן מדגיש שרמה מוסרית נאותה היא תנאי מקדים כדי לזכות ולהגיע ליכולת התפיסה האינטואיטיבית. הוא מונה את הדרישות המוסריות, המסומלות על ידי איברי הפנים, שהן התנאי לזכות להשראה ולהבנה מסוג "פנים": קדושת הפה – דבקות באמת, קדושת החוטם – יראה, קדושת האוזן – אמונת חכמים, וקדושת העין – שלא להסתכל ברע. אלו הם ה"פנים" המעוררים את המוח וממילא את השכל האינטואיטיבי, המסומל על ידי ה"פנים".
המקיף יהפוך לפנימי
רעיונות אלו הם הרקע להבנת מהות הגאולה אצל ר' נחמן. הבסיס נמצא כבר אצל ראשוני החסידות, וכך כתב ר' ברוך מקוסוב: "כל זמן שהנשמה מלובשת במסך מבדיל אי אפשר להשיג ההשגות ההם, דאם היינו משיגים עתה עומק ההשגות ההם הרי כבר היה לנו עולם הבא בעולם הזה". בעולם הזה איננו מסוגלים לתפוס ולהבין את המציאות האמיתית לכל עומקה, אך בעולם הבא הדבר ישתנה. הרעיון של גילוי האמת והשגת תובנות גבוהות יותר בעולם הבא הינו מרכזי בעולם החסידות. כך כותב ר' זאב וולף מז'יטומיר, בדרשתו על הפסוק "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה":
עתה, בזמן הזה, להיות נבערים מדעת קונם להשיג במושכלות, נראה התחלקות בין "עולם הבינה", כינוי בשם לאה, עלמא דאתכסיא, ובין עולם מדות המלכות, כינוי בשם רחל, כנזכר בספרים. וכל זאת למיעוט השגה. לא כן לעת בוקר, בזמן הגאולה, יבינו וישכילו הכל. מה שאנו מכנים עתה בחינת רחל, עלמא דאתגליא, היא לאה, עלמא דאתכסיא. ואין ביניהם שום פירוד והתחלקות כלל (אור המאיר, קכד).
בעולמנו, בגלל מיעוט השגתנו, ישנו מה שגלוי לנו, המסומל על ידי רחל, ואת המכוסה מאיתנו, מה שאיננו יכולים להבין, המסומל על ידי לאה. אך "בבוקר" – בגאולה, מה שנסתר מאיתנו יתגלה אף הוא. אולם ר' נחמן ממשיך ומפתח רעיון זה עוד:
הצרות והיסורים והגלות אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת אזי נשלם כל החסרונות… וכתיב "לכן גלה עמי מבלי דעת".
משמעות הדברים היא שבמקום ההבנה המקובלת של הגאולה, שהיא שינוי המציאות, הדגש משתנה, למה שניתן לכנות "גאולה אפיסטמולוגית" או גאולה של תודעת האדם. סבלות הגלות הם תוצאה של חוסר הדעת, אך באחרית הימים יתברר לנו שהשפלות של תקופת הגלות לא הייתה אלא גדולה. דבר זה נראה לנו כיום אבסורד מכיוון שהוא נגד החושים שלנו: "אע"פ שעכשיו אי אפשר להבין כל זה כי אין להכחיש החוש" (לקוטי מוהר"ן שם).
הקפיצה שתהיה ביכולת הדעת, שתגיע בהשראה מלמעלה, היא המפתח לגאולה ולחיי הנצח:
החיים הנצחיים יהיה לעתיד מחמת הדעת, שירבה הדעת, שידעו הכל את ה', ועל ידי הדעת יוכללו באחדותו, ואז יחיו חיים נצחיים כמוהו.
בשפת הקבלה: מה שעכשיו הוא בבחינת "מקיפין" ונמצא מעבר ליכולת התפיסה הרציונלית, יהפוך לעתיד לבחינת "פנימי".
ר' נחמן מתייחס לדברי חז"ל: "לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה – על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא – כולו הטוב והמטיב" (פסחים נ, א). גילוי הדעת לעתיד לבוא הוא ההכרה שאין באמת רע בעולם, זאת בניגוד לתפיסה הרגילה שלנו שלעתיד לבוא הרע ייעקר. הרע בעצם איננו קיים, הוא רק אשליה הנובעת מתפיסתנו השגויה את העולם. טעות זו תיעקר ותעבור מן העולם לעתיד לבוא. המסקנה מרחיקת הלכת היא שאין פירושה של הגאולה שינוי העולם, אלא שינוי תפיסתנו את העולם. ואם התפיסה האנושית תשתנה, הרי שבהכרח גם העולם ישתנה.
