וואי איזה שבוע היה לי. אני זוכרת שסבתא שלי, אי שם באייטיז, הייתה נוסעת להבראה בהרים. שבוע מרגוע של ניצולי שואה. היינו נוסעים לבקר אותה, עולים עם האוטו המשפחתי בכביש המתפתל במעלה ההר. הכול היה ירוק ומלא שמש. אני לא יודעת אם זה עזר או ריפא אותה אבל בהחלט נראה שכל התנאים נועדו רק לשם זה. הנוף שלי השבוע היה אומנם אותו הנוף הרגיל, אבל וואו. היה לי מרגוע. כיוון שהשבוע החיוני והגדולים נסעו לטיול (תודה מרגנית, אין עלייך) ואני נשארתי עם צמד הקטנות. מפה שלוחה התנצלותי אליהן, שכך הן מכונות. אני מבינה שאתן תביאו את הטור הזה לפסיכולוגית שלכן כהוכחה ניצחת שכל החיים נהגתי בכן כתינוקות. שהקטנתי אתכן, הצמדתי אתכן זו לזו. התעקשתי להלביש את שתיכן באותם בגדים, להמשיך לקנות לכן בובות של חד־קרן גם כשעליתן לתיכון. נהגתי בשתיכן כיחידה אחת ולא נתתי לכן מקום שווה ונפרד לפרוח ולעמוד על שלכן. לפסיכולוגית של נועם וזוהר שלום, הן צודקות, הן התינוקות שלי, אני צריכה שהן יישארו כאלו עד שיהיו לי נכדים וכן, הסיפור שהעלמתי את כל כלי הכתיבה מהבית ביום שגיליתי שזוהר יודעת לכתוב הוא נכון. בברכה.
בקיצור, איזה שבוע נפלא זה היה. היו לי שלוש מטרות. מדיח לא יפעל כאן, גז לא ידלק והאשפה תפונה רק פעם אחת. ואכן כל ארוחת ערב הייתה קורנפלקס עם חלב בחד־פעמי, כמעט הפעלתי את הגז, כי הילדה ביקשה חביתה, אבל שמחנו לגלות שאין ביצים. והאשפה ממש בקלות פונתה פעם אחת, כי הוגשו רק פירות שניתן לאוכלם לרבות הקליפה. וכן, אני מתכוונת אליכם, משמשים מיובשים וצימוקים שנותרו מסדר ט"ו בשבט שבוטל לנוכח בידודו של צוות הגן.
איזה שבוע חלומי. בית מצוחצח. הווילונות סגורים. בשעה תשע וחצי דממה והאפלה, ואני ישנה כפיות עם הנייד צופה בפרק של גברת מייזל המופלאה (איפה הימים שטענתי שלא נוח לראות טלוויזיה בפלאפון. אין לא יכולה, יש לא מצאת את הזווית הנכונה). אין צורך במלחמות בוקר, כיוון שיש רק חזית אחת. שני סנדוויצ'ים! ניחשתם נכון – רק עם שוקולד. קופסאות האוכל השבוע יצאו מתפקוד, והילדות מצאו את עצמן עם שקיות ניילון (תירגעו, מחזרנו, גם עם הנייר העוטף. ממילא כל יום היה לחם עם שוקולד). אז מה קרה, שבוע אחד בלי ירקות, אבל הוגש אוכל מהטבע. צ'יפס בשקית זה לחלוטין תפוח אדמה, במבה זה בוטנים והיכן צומח פופקורן, ילדים, אם לא בשדות התירס? הללויה, השבוע המזין אי פעם.
ואיזה קל להלהיב. יום אחד סרט – צרחות. יום אחד מסיבת פיג'מות בלי לישון – קונספט גאוני, שאומנם מאלץ אותי להתפשר על ערכיי ולהזמין אליי הביתה מבחירה ילדים שלא אני ילדתי, אבל גורם לילדיי שלי להיות מקולחים ובפיג'מה עוד לפני חמש בערב. מי בעד ערב פיצה – אמא, את האמא הכי טובה בעולם. ושיא השיאים: אולי היום בנות נשתגע ולא נתקלח? קאט ל: דמעות בעיניים, ריצה לעברי עם חיבוק וברקע: כי אין הזנחה בעולם כמו הזנחה של אמא. נקודת פריקה אחת בבוקר, ושלום. הסתובבתי עם חיוך מאוזן לאוזן. נינוחה. יש לי אוקיינוס של זמן עד ארבע. "איזה כיף זה רק שני ילדים, אה?" מישהי אמרה לי, אבל אני ידעתי שזה לא ה"רק שני ילדים", אלא שהן הרביעית והחמישית. שהרי כשהיו לי אחת ושתיים לא הייתי ככה. וואו ממש לא. הייתי בשיא הקושי, ושוב אני צועקת קבל עם ועיתון: ילד אחד זה הכי קשה. ומי שעבר את הקורונה עם ילד אחד, מגיעה לו חופשת הבראה בהרים, בלי הודעות נכנסות מקבוצות הווטסאפ של הגן.
עברתי דרך באמהות, בהורות. זה היה חשוב לי באמת, מתי קמים, ואיזה אוכל לוקחים לבית הספר. ומתי חותכים לו"ז אחר הצהריים ועוברים לסדר ערב. והמקלחת היומיומית, ומה אוכלים בארוחת ערב. והתקופה ההיא של הכללים חייבת להיות. כי אתה הופך להורה, ואתה מניח וסולל את סט הכללים שמגדירים מהם הדברים שחשובים לך ועליהם אתה מתאבד. ואתה גם נאחז בטקסים ובקביעות ונשאר ליד המיטה עם ילד ער בין שמונה לתשע, כי החלטתם שאצלכם הולכים לישון בשמונה וזהו. הגמישות בילדים ארבע וצפונה היא בזכות הכללים. אני יכולה להרשות לעצמי לחגוג ערב בלי מקלחת, כי ברור לכל המשפחה שאצלנו כל יום מתקלחים.
וכן, זה השלב שהגדולות שלי לוקחות את הטור הזה לפסיכולוגית שלהן ומוכיחות לה שאיתן הייתי הכי קשה והכי משוגעת. ושלא ויתרתי להן על כלום. פסיכולוגית יקרה, שלום. רותם ויובל צודקות, הן הפכו אותי לאמא, גם לי לא היה קל, תרשמי לי כמה להעביר לך. בברכה.
