לעולם לא אשכח את היום שבו תפסתי את אמא שלי. זה קרה לפני אי־אלו שנים, כשהתכוננתי למדורת ל"ג בעומר של הילדים והכנסתי תפוחי אדמה לתוך ניירות כסף. אמא ליוותה את מעשיי טלפונית (לדבר איתה איכשהו הופך את הפעולות המבאסות לנסבלות יותר) וכששאלתי בתמימות איך זה שאני מתייבשת שלוש שעות מול האש עד שתפוחי האדמה מתבשלים והיא תוך שעה תקתקה את כולנו מהמדורה עם קרטושקס פריכים היא צחקה ואמרה "נו מה נראה לך? הייתי מבשלת אותם לפני כן, כשלא הייתם רואים".
בגיל 34 גיליתי שאמא שלי סידרה אותנו. אחרי שהסדרתי את נשימתי החלטתי להמשיך את מסורת השקרים ומאז גם אני מרתיחה מראש. כך למדתי מאמי, שקיבלה מסבתי, שקיבלה מאנשי כנסת הגדולה, והם אמרו שלושה דברים – תשקרו, תשקרו, תשקרו. בכל מה שנוגע לקיצור תהליכים בגידול הילדים יש לכם פטור מהאמת.
משרבו הילדים במשפחתנו והזמן הפך למצרך נדיר, פסגת שאיפותיי כאם מסתכמת כרגע באחת: בית ריק. תנו לי בוקר נטול ילדים ואני מאושרת. תנו לי יום שבו אף צאצא שלי אינו מאומת או טעון בידוד ואני פותחת סעודת הודיה.
העניין הוא שמאז הקורונה נהיה ממש קשה להשיג בוקר כזה, כי גם אם איתרע מזלי ליפול על יום נטול דאגות, מישהו כבר ידאג לחרב אותו. וכן, אני מדברת עליכם, הורים יקרים.
בואו נשים את זה רגע על השולחן – אנחנו מומחים בלחרב מסיבות. רוצים דוגמה? בשיאו של גל האומיקרון ישבתי עם אמא עייפה לקפה רגוע של מובטלות. עוד אנחנו נסחפות לשיחת הון־שלטון מתקבלת אצלה הודעת "הורים יקרים". איזה ילד, ייקח אותו השד, התגלה כמאומת והמורה כתבה שהיא ממליצה לבוא לאסוף את הילדים לבדיקת אנטיגן.
בבת אחת השתנתה הבעת פניה. ראיתי אותה מסתובבת כה וכה בפנים מודאגות. "מהר, אני חייבת להגיב…", היא אמרה בלחץ והקלידה במהירות: "מה פתאום לאסוף? זה נגד הנהלים של משרד החינוך!"
"מה הנהלים של משרד החינוך?" שאלתי אותה, "אין לי מושג", היא ענתה, "אבל הם שומעים משרד החינוך, ישר משתתקים".
זה עבד. תוך רגע ההתכתבות שינתה את פניה. "תכלס, למה בעצם לקחת?", כתבה אמא עייפה נוספת, "אם משרד החינוך אומר, לא צריך להגדיל ראש", הוסיפה אחרת.
לקח לי זמן לקלוט את הסיטואציה, אבל בסוף זה הכה בי: פרמטר אחד מכריע את גורלה של כל התכתבות בין הורים בקבוצת ווטסאפ מצויה – מי יענה ראשון. עליו יקום וייפול הדיון כולו. ברצותו יחרב את המסיבה וברצותו ימשיך. אם זו תהיה האמא ההיסטרית שתכתוב שהיא עוד חצי שעה מגיעה לאסוף, היא תגרור אחריה מבול של הודעות שיחזל"שו את יום הלימודים, שהרי אף הורה אינו רוצה להצטייר כמי שמזניח את צאצאיו. אבל אם זו תהיה האמא הסטלנית, שהדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה עוד ילד מתחת לגיל 18 בבית, היא כבר תציל את כולם.
לעצור את הסחף – זו המשימה. לא לתת לרעיונות טרחניים להתפתח. לא ליפול למלכודות של אמהות משקיעניות. "פורים מתקרב, מה דעתכם לעשות בכיתה גמד וענק?" "היה כבר לפני חצי שנה", תכתבו. מי יטרח לבדוק?
"יוגב סיפר לי שילדי ב' מציקים לילדי א', אולי נעשה תורנות הורים ונלווה אותם?"
"עם כל הכבוד, תנו להם להסתדר", תשגרו. קִברו את הרעיון בעודו קטן.
העיקרון הזה עובד גם לכיוון ההפוך. אם את רוצה ליצור סחף חיובי בקבוצת השכנות עלייך לדאוג שיהיה לובי מתלהב להצעה שלך. סתם ככה שיגור של "מי באה לקפה" עשוי לגרור אחריו דממה מביכה. אם גם תבוא אחריה הודעת "מצטערת, כבר יש לי תוכניות", הסיפור גמור. הרי אף אחת לא תרצה לצאת אובר־זמינה אחרי המגיבה העסוקה. אבל אם תדאגי בפרטי ששנייה אחרייך הבסטי תענה "יאללה זורמת", בום! תוך שעה 15 בנות אצלך במרפסת.
אחרי שלושה וחצי חודשים של חופשת לידה אני חוזרת אליכם זקנה יותר, עייפה יותר, ועם טפשת היריון מתקדמת, אך עם מסקנה אחת ברורה: אנחנו ההורים צריכים להיות פה אחד בשביל השני. לכן אני פונה ללב שלכם: עצרו את הסחף. אל תיתנו להצעות מיותרות להתפתח. שקרו כדי לשרוד. חרטטו כאילו אין מחר.
