אתם יודעים, לפעמים אני מסתובב בעולם, ופוגש במקרה אנשים שקוראים את הטור שלי מדי שבוע, והרבה פעמים הם ניגשים אליי ואומרים לי, שתדע לך שאני מאוד אוהב לקרוא אותך, אבל למה אתה כזה עצוב! חחחחח ככה הם אומרים לי! ואני מיד אומר להם שזה עצוב מאוד מה שהם אומרים, כי אני לא מרגיש שאני עצוב בכלל! זה נכון שלפעמים אני כותב על העצב שלי, אבל הלו, זה שיש לי עצב, זה לא אומר שאני בן אדם עצוב. זה בסך הכול אומר שאני בן אדם.
אני לא בן אדם עצוב, ובכל זאת, אני רוצה לספר לכם על השיעור הכי חשוב שלמדתי על עצב, ועל היכולת שלי לשאת אותו. ומעשה שהיה כך היה, לפני שבע שנים, בחודש פברואר, בשנת אלפיים וארבע עשרה, הוצאתי את ספר הפרוזה השני שלי – "יאיר ויהונתן". זה היה ספר פרוע מאוד, ואלים מאוד, וצפוף מאוד, ומפחיד מאוד. וכשהוא יצא לאור, הייתי בטוח, במאה אחוז, במאה אחוז! שהספר הזה הולך לשנות את העולם. זה היה מין ספר מוזר כזה, עם ברקודים כאלה של קיו אר, שאפשר לסרוק, ולשמוע מוזיקה מקורית שנכתבה עבור הספר, ולראות קטעי וידאו שקשורים למה שכתוב בספר, איייי הייתי בטוח שזה הדבר הכי גאוני בעולם, הייתי בטוח שכל עולם הספרות, בישראל ובחוץ לארץ, יקבל את הספר הזה בחום ואהבה, הייתי בטוח שהספר הזה יימכר בעשרות אלפי עותקים, הייתי בטוח שההצלחה הגדולה של חיי מעבר לפינה.
ובאמת ברוך השם הספר יצא לאור, ואף אחד לא קנה אותו, ואף אחד לא קרא אותו, ואף אחד לא כתב עליו שום ביקורת. סתם, אני מגזים! יונתן אוריך אהוב ליבי קרא את הספר, ואפילו עשה איתי כתבה שהתפרסמה כאן במוצש! הכותרת של הכתבה הייתה "אגמון החולה" חחחחח. אבל חוץ מאוריך המתוק ומעוד כמה קוראים נאמנים, אף אחד לא קרא את הספר הזה, וחמור מכך, אף אחד לא התייחס אליו. הימים חלפו, עוד שבוע עבר, עוד חודש, ועוד חודש, ועוד אחד, והספר שלי נותר יתום מביקורות ומתגובות ומקוראים.
איייי אייי איייי אילו ימים שחורים עברו עלי אז! ההשפלה זרמה לי מתחת לעורקים, המחשבות השחורות חנקו אותי בלילות, והעצב הסמיך שטף אותי בימים. במשך ימים ארוכים הסתגרתי בבית, לבדי, בחדר הכתיבה הקטן, אייי הייתי פותח גוגל, וכותב "יאיר ויהונתן" ומגלה שאין שום תוצאות, ובוכה. ואחרי כמה שבועות כאלה, הבנתי שאני חייב לעשות משהו עם עצמי, ופתאום נזכרתי בעופר, חברי האהוב, שלומד רפואה ברומא. וכתבתי לו הודעה, ושאלתי אותו אם אני יכול לבוא אליו, לרומא, לכמה ימים, מעכשיו לעכשיו, כי אני בדיכאון, ועופר כתב לי, בטח! בטח! איזה כיף. אני בדיוק לומד למבחן, אבל אתה מוזמן לבוא ולישון אצלי בשמחה. זה מה שהוא כתב. ואני כתבתי לו, יאללה אני בא. והזמנתי כרטיסים, ונסעתי לרומא, לבדי, בתקווה לברוח מהעצב שלי, בתקווה למצוא נחמה.
הגעתי לרומא בשעת בוקר מוקדמת. עופר אסף אותי מתחנת הרכבת, והלכנו משם ברגל לדירה שלו. היה בי אז מין מחנק מוזר ורע. אני זוכר הכול. כשנכנסנו לדירה, עופר הניח את המזוודה שלי בחדר שלו, הצביע על המיטה שלו ואמר, אתה ישן כאן, אני אשן על המזרון שעל הרצפה. אמרתי לו, לא מה פתאום, אבל עופר התעקש. אתה ישן על המיטה, הוא אמר, זאת לא שאלה.
אחר כך הלכנו למטבח, לאכול ארוחת בוקר קטנה. עופר חתך עגבנייה, וטיגן חביתה, ואז הוציא מהמקרר כדור גבינה לבן וגדול במין שקית ניילון צמודה. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. שאלתי את עופר, מה זה, והוא אמר לי, זה כדור מוצרלה, זה טעים ממש. הוא חתך את השקית, והוציא ממנה את הגבינה, וחתך אותה לפרוסות דקות, והניח אותה על הצלחת, ואז פיזר עליה מלח ושמן זית. זה נראה כל כך טעים, שכבר לא יכולתי להתאפק. לקחתי עם היד חתיכה קטנה של גבינה, עם הרבה מלח ושמן זית, והכנסתי אותה לפה. ומה אני אגיד לכםםםם, בחיים שלי לא אכלתי דבר כל כך טעים ומדויק ומנחם. אני זוכר שבלעתי את הגבינה הקרה וחשבתי לעצמי, טוב שהגעתי לרומא, טוב שהגעתי לעופר, וגם חשבתי לעצמי שאולי יהיה בסדר, אז מה אם הספר נכשל, אז מה אם יצירת המופת שלי היא בכלל לא יצירת מופת, החיים ארוכים, יהיו עוד ספרים, ועוד סיפורים, ועוד חוויות, יהיה בסדר, הכול יהיה בסדר, ככה הרגשתי, והכול בזכות חתיכה קטנה של גבינת מוצרלה מושלמת.
החופשה ברומא הייתה לא מוצלחת בלשון המעטה. עופר למד למבחן חשוב, ואני הסתובבתי לבדי, עם המחשבות שלי, עם הדיכאון הדקיק שהתפשט בי בכל פעם שנזכרתי בספר. זה מה שהיה, רומא הייתה אמורה לנחם אותי, אבל היא שטפה אותי בבדידות. ואף על פי כן, אף על פי כן! אני כל כך שמח שנסעתי. אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת! שם, בימים הרעים ההם, למדתי לעבוד עם העצב שלי, ולשחק איתו את הסטנגה של החיים.
ברומא למדתי, עצב צריך לזוז במרחב. זה מה שעצב אוהב! עצב צריך לעלות על מטוס, ועל רכבת, ועל המדרגות של הוותיקן. עצב צריך לראות אנשים חדשים, מקומות חדשים, רגשות חדשים. עצב צריך לנסוע לחוף הים! גם אם הוא ברומא. זה ייקח שעתיים, אבל זה שווה את זה. עצב צריך לטעום גבינות חדשות, עגולות ושמנמנות, עם קצת מלח ושמן זית. זה מה שעצב אוהב. זה מה שמרגיע אותו. ככה הוא נרגע.
