לא מזמן השתתפתי בסיור קבוצתי באחד הגרעינים התורניים בארץ. דובר הגרעין, מתנחל סטריאוטיפי עם כיפה סרוגה גדולה ועיניים בורקות מאחורי זגוגית המשקפיים, סיפר בהתלהבות על הפרויקטים שהוא מוביל לשיפור החינוך והתשתיות והתעסוקה. ואז הרימה את היד אחת מחברות הקבוצה, פעילה חברתית אקטיביסטית, ושאלה: בעצם מה שאתם עושים פה זה ג'נטריפיקציה?
הבחור שמע את השאלה ומיד התחיל לגמגם. בתחילה חשבתי שגם הוא, כמוני, לא מבין את המילה. אבל מהר מאוד התחוור לי שהוא דווקא מכיר אותה היטב. ג'נטריפיקציה, למי שעוד לא בעניינים, היא מונח מתחום הסוציולוגיה, שמתאר מעבר של אוכלוסייה "חזקה" לשכונה "חלשה", תוך שינוי אופי השכונה. זה מתחיל עם חלוצים בודדים, שמשפצים מבנים נטושים ומשפרים את ההווי החברתי. אך לאט־לאט הם מושכים אוכלוסייה נוספת בדמותם שמעלה את מחירי הדירות ודוחקת החוצה את הקהילה הוותיקה. וכך, מה שנראה בתחילה כמעשה חלוצי של חסד, מתברר למפרע כפעולת השתלטות וניכוס.
הנציג של הגרעין כבר ידע את כל זה, והוא ניסה להסביר שיש כאן מצוקה אמיתית, של משפחות שזקוקות באופן נואש לעזרה חיצונית. ושנכון לעכשיו, עד שהגיע הגרעין למקום, לא היה מי שיספק אותה. אבל אתה לא חושב, קטעה אותו השואלת, שהגישה שלך קצת גזענית?
בואו נקטע כאן את הסיפור. גם כי את הסוגיה המורכבת של שילוב אוכלוסיות שונות במרחב אחד לא נוכל לפתור במסגרת המדור. אבל גם כי יותר משלמדתי באותו סיור על גזענות או ג'נטריפיקציה, למדתי על הכוח העצום שיש למילים ולשמות. על אתגרים במפגש בין אוכלוסיות דיברנו כבר לפני שלושים שנה. אבל המילה ג'נטריפיקציה נשאה איתה עוצמה אחרת, מאיימת, היישר מתוך מלחמת המעמדות המדממת של רחובות לונדון ופריז; בדיוק כמו המונח "גזענות", שהכניס את הסוגיות החברתיות העדינות שחברי הגרעין מתומדדים עמן לאותו סל אידיאולוגי שבו שוכנת המפלגה הנאצית.
וחשבתי לעצמי שבעצם רוב השיח הציבורי שלנו בנוי על קריאה בשמות. "זו גזענות", "זו רפורמיות", "זה פאשיזם". נדמה שכבר אין לנו כוח, או צורך, לייצר אמיתות ערכיות עצמאיות, ואנחנו טורחים רק לשנע מטענים אידיאולוגיים ממקום למקום. וכך לפטור את עצמנו מהתמודדות, כי מי צריך בכלל להתמודד עם גזענות או עם פאשיזם?
זה נכון גם בכיוון ההפוך. כמו שיש מילים שאנחנו מתקשים לברוח מהן, כך גם יש מילים שאנחנו מתעקשים לנכס. נגיד למשל הדיון המתיש, האינסופי, בשאלה מהי יהדות. דיון שנובע מתוך הבנה שהמותג "יהדות" נושא בקרבו מטען חיובי עוצמתי, שאותו אוכל לקבל באופן אוטומטי אם אחסה תחת כנפיו על אף אמונתי החילונית או הרפורמית או כל אמונה אחרת שמתנהל דיון בנוגע למידת "יהדותה". אלא שהדיון הזה, שגם אני חוטא בו לפרקים, משכיח מאיתנו את השאלה החשובה באמת: האם האמונה שלי אמיתית? האם היא טובה? האם זו הדרך לקיים את רצון ה' או את הצו המוסרי הנכון? ואם כן, מה אכפת לי אם אינה "יהודית", ואם לא, מה יועיל לי אם תוגדר ככזו?
אין לי בעיה עם הגדרות. למעשה אני חושב שהבריחה מהגדרות היא הצד השני של אותו מטבע בדיוק. המחשבה שאם אגדיר את עצמי כ"דתי" או "ימני" אהיה כלוא בתוך סד צר ומחניק נובעת גם היא מן הערך המופרז שניתן למילים הללו. לי למשל אין בעיה להגדיר את עצמי כיהודי דתי לאומי תורני מודרן־אורתודוקסי פמיניסט וליברלי. ויכולתי להוסיף עוד כמה הגדרות לרשימה. אני מחבב הגדרות דווקא כי אני רואה בהן רק דרך לעשות סדר. לא משהו שמבטיח איזושהי אמת גדולה או שולל אותה.
כשמדברים על הפילוג בציונות הדתית אני חושב על הפיצול ההיסטורי בין היצרנים של "נסטי", כאשר אחת החברות נשארה עם המתכון, והשנייה לקחה איתה רק את השם של המותג. ואני מתפלל תמיד שהרצון להישאר גם עם השם והכותרת, לא יגרום לי בשום אופן לוותר על הטעם האמיתי.
