חלפו בערך שנתיים, אם כי נדמה שחלפו כמה עשורים, מאז היום שבו אשתי אמרה: "תגיד, אתה עוקב אחרי מה שקורה בסין? כבר אחד עשר אנשים נפטרו מהמגפה הזו, ממש מפחיד", ואני אמרתי שזה באמת נשמע מלחיץ אבל בלבי חשבתי שמה היא באה אלי עם סין עכשיו, יש שם מיליארד אנשים, אחד עשר שנדבקו באיזה וירוס זה אפילו לא טיפה בים. הייתי אומר שהמגפה ההיא הצליחה לתפוס כמה כותרות במהלך השנתיים האלה, שלא לדבר על יחסי ציבור, אבל ההשפעה שלה על התפילות היא אולי נושא שלא טופל כראוי.
כלומר, בשבועות הראשונים, כשלא יצאנו מהבית כי פחדנו שאיזה חולה קורונה נגע במעקה וידביק אותנו ומחר כבר יצטרכו לנסח לנו הספד, היו מנייני מרפסות ואחר כך מנייני חצרות, והיה מתווה תפילות לחגים ופרויקט תקיעות למבודדים וכל זה. אבל כיום אנחנו מתנהלים בסוג של שגרה, והתפילות מזמנות לנו שלל אתגרים. בואו נדבר על זה.
הסתר פנים
נתחיל עם הגבאי, אותו יהודי נחמד שאמרו לו: "היי, אתה גם ככה לא לגמרי מתפלל כי אתה עסוק בלחפש חזנים וקוראים בתורה ופותחי ארון וגוללים, אז בוא תהיה גם נאמן קורונה, שזה אומר להעיר לאנשים שהמסכה שלהם על הסנטר, ולגרום לכך שעוד יותר אנשים ינסו להתחמק מהמבט שלך". בניסיון לצמצם מעט את הנזק, ראיתי גבאים שחותרים לשלוח אל העמוד דווקא נטולי מסכה, שהרי הפרס הגדול שמקבל החזן (לפחות בעולם הזה), הוא הזכות לוותר על המסכה לאורך התפילה.
האתגר הגדול של החזן, לעומת זאת, הוא להבין מי סיים את התפילה. וכאן עבדכם הנאמן כבר מדבר מניסיון – אני דווקא משתדל להקפיד על מסכה בבית הכנסת, אבל ברגעים שבהם אף אחד לא רוצה להיות חזן, וכולם גם מפחדים לסמן לאחרים "נו, נו", שמשמעו "יאללה, תתחיל 'ישתבח', הציבור מחכה", כי הם מפחדים לשמוע בתגובה "נו. נו, נו", שמשמעו "אם כבר הצעת את זה תתחיל אתה, כל הכבוד על היוזמה, שיהיה בהצלחה אני מתחפף לפני 'ובא לציון'" – אני לפעמים גואל את העמוד וגם את ישראל, תופס יוזמה ועובר לפני התיבה. ואז אנחנו מגיעים ל'גאל ישראל'.
את תפילת עמידה יש להתחיל עם מניין מתפללים, כידוע ליודעים. גם אם יש בבית הכנסת עשרות מתפללים שנמצאים אי שם בקריאת שמע – אם בגלל שהם מתפללים לאט ובכוונה ואם בגלל שהם איחרו לתפילה – צריך לחכות לעשרה. אבל כשכולם עם מסכה, אין לך מושג אם מי שמביט בי מאחור ממתין שנתחיל, או שהוא באמצע פסוקי דזמרה. לא עוזרת העובדה שהוא מתנדנד, או שהוא תולה באוויר מבט חולמני, אני צריך לראות אם השפתיים זזות או לא.
באחד הימים האחרונים נאלצתי לבהות באנשים במשך שתיים-שלוש דקות, בניסיון לפענח את שפת הגוף שלהם. כשסוף-סוף הצלחתי לספור עשרה והתחלתי "תהילות לא-ל עליון", מספר נכבד של מתפללים נעמד. מסתבר שכל אחד חיכה שיהיו עשרה אנשים שעומדים, ועד אז נשאר לשבת כי למה-מי-מת שהוא יטריח את הרגליים היקרות שלו לעמוד. ממש דילמת האסיר.
האירוע כמובן חוזר על עצמו לפני חזרת הש"ץ, שבה אני מעביר את העיניים ממתפלל למתפלל בניסיון נואש להבין אם הוא עדיין באמצע או שאפשר לספור אותו, עד שאני מצליח למצוא עשרה אנשים שבוודאות סיימו את התפילה, או סביר יותר – עד שמישהו צועק לי "יאללה, בכבוד!".
העשירי העשירי
הצד השני של המטבע הוא מנייני השכונות. חבר שלי התלונן פעם שברחוב הכולל עשרות משפחות של בני ישיבה אין מניין ערבית קבוע. אנחנו גרים שבע דקות הליכה (שבע דקות!) מבית הכנסת, זה נורא מתיש לעלות כל פעם לבית הכנסת אחרי שכבר ירדת הביתה. הקורונה הגשימה את החלום שלו, למרבה הצער בערך שלוש שנים אחרי שהוא עבר דירה – האפשרות של מניין מאולתר קבוע עלתה על סדר היום, ומאז היא לא יורדת ממנו. וגם ברחוב שלנו נוסדה תפילת ערבית במניין, בבניין החדש.
הבניין החדש, אולי תופתעו לשמוע, הוא בניין והוא גם חדש. יש בו שבע קומות ואפילו מעלית. בעבר שקלתי לפתוח קיוסק למטה, בשביל כל ילדי היישוב שבטח יבואו לעלות ולרדת בפלא הטכנולוגי, אבל במקום זאת נפתח למטה מניין ערבית, שזה קצת פחות מרשים אבל לפחות משהו.
הוא מתנהל ככה: בכל יום שולחים הודעה בווטסאפ השכונתי: יש מניין היום? כל מי שרוצה להגיע שולח אגודל, או יד מנופפת, או כל אימוג'י אחר, יופי של פינת ביטוי עצמי האימוג'ים, הגיע הזמן שיקדישו קצת פחות זמן לגרפולוגיה וקצת יותר לניתוח האישיות על פי האימוג'ים. מצטברים שם בערך שמונה, מתחיל מסע תחנונים ומוטיבציה: "יאללה, עוד שניים", "יאללה, עוד אחד", ואז סוף סוף יש מניין.
על סבא רבא שלי עליו השלום מספרים שהוא היה מגיע לפגישות חצי שעה לפני הזמן, ממתין עשרים דקות, מאבד את הסבלנות והולך. לא ירשתי ממנו את תכונת האופי הזו בשלמותה, אבל אני כן מגיע פחות או יותר בזמן, כלומר שמונה ורבע, כשיש ארבעה אנשים במקום, וחוזה בתופעה המרהיבה: שכנוע האנשים לרדת. ואם חשבתם שאנשים לא מספרים את האמת בשלמותה כשהם ממלאים הצהרת בריאות לגן, תגלו שכאן נקבעות רמות חדשות של שינוי מפני השלום.
כל אחד מהנרשמים מתחיל לקבל טלפון. "אתה העשירי למניין", מבשר לו המתקשר.
מקבל השיחה לא ממהר לקום מהספה ולרדת שתי קומות לפני שמתחילים, למה-מי-מת. ולכן הוא מבקש לברר: "עשירי-עשירי, או עשירי-בכאילו?"
"עשירי-עשירי", מבטיח לו המתקשר. הוא סוגר את השיחה ואומר בהתנצלות, בזמן שאנחנו שומעים במעלה הבניין דלת נפתחת ונסגרת: "זאת אומרת, תלוי איך סופרים. הוא חלק מהעשרה הראשונים, זה נקרא עשירי, לא?"
השעה כבר שמונה ועשרים. תשעה אנשים כבר התאספו, חלקם ממורמרים על שגררו אותם מוקדם מדי מהבית, ומישהו צועק מלמעלה: "מה קורה, יש מניין?"
"אם תרד יהיה", צועקים לו מלמטה.
"אני העשירי?" הוא מנסה לוודא.
"אתה העשירי באמת, אבל באמת העשירי באמת", מבטיחים לו. בסוף הוא נעתר ויורד.
וככה זה מתנהל מדי יום ביומו, עד שאתמול נמאס לי והחלטתי שאני מגיע בשמונה ועשרים, מותר גם לי לאחר, למה-מי-מת כאמור. אז משכתי עוד חמש דקות על מחשב והגעתי באיחור אלגנטי, ומצאתי את הציבור בתפילת עמידה. מכל הימים, זה היה היום היחיד שהתחילו בזמן. שבע דקות לקח לי אחר כך לכתת את רגלי לבית הכנסת, שבע דקות.
