זה קרה לאשי פרידמן בן־לילה. אף אחד לא ידע בדיוק איזה לילה, או יכול היה להניח את האצבע על הרגע המדויק. זה קרה מתחת לרדאר החברתי בוועד שלנו, בזמן שאף אחד לא היה ערני מספיק כדי להזהיר את כולם מהבאות או להכין את הציבור למה שעתיד לקרות לאשי פרידמן אוטוטו. רק אחרי שעבר מספיק זמן, בחורים התחילו לגרד בראש וניסו להיזכר מתי זה בדיוק קרה ומה היה הטריגר. ואני מספר הפעם על אחד הקונפליקטים הישיבתיים הכי קשים ומורכבים מאז ומעולם. קונפליקט שכמעט כל אחד חווה על בשרו או במעגל הקרוב אליו אבל התבייש לספר. קונפליקט שיכול היה לשנות את החיים של בחור הישיבה המצוי, מקצה לקצה, לטובה ולרעה באותה מידה, ומכאן גם שורש החמקמקות שלו. והדוגמה הכי טובה שאני זוכר כרגע היא הסיפור העצוב־שמח, תלוי את מי שואלים, על אשי פרידמן.
דיברתי עם יותר מדי בחורי ישיבות בחיי ואני משתדל לעשות את זה עד היום. אם יש לי הזדמנות לתפוס שיחה עם ישיבישערס אני רואה את זה בחשיבות עליונה על כל דבר אחר. ישיבישערס הם החיים. ישיבישערס הם הזן האהוב עליי מכל בני האדם. ותמיד כשאני מדבר עם בחורי ישיבות אני יכול לשמוע בקול שלהם אם הם חוו את הדבר הזה שקרה לנו עם אשי פרידמן או פגשו אותו במעגל הקרוב אליהם. וכשאני מזהה את זה אני ישר פותח את זה ומדבר על זה ועל ההשלכות ועל כל מה שקרה מסביב. כן. אין מזה מילוט. זה קורה בישיבות הכי טובות. פתאום וללא כל הודעה מוקדמת מישהו קם בבוקר ומחליט שהוא תופס חיזוק. בום. אמרתי את זה. זה מאחוריי.
לכאורה, מה רע באיך שזה נשמע? ישיבה היא היא המקום להתחזק בו. ישיבה היא המקום להתעלות בו רוחנית, ישיבה היא המקום ללמוד בו תורה וכמה שיותר, ישיבה היא המקום להתפלל בו בדבקות. תקופת הישיבה היא לכאורה התקופה היחידה בחיים שאפשר לעשות בה שטייגען (התעלות רוחנית בעגה הישיבתית) באין מפריע. בתקופת הישיבה אתה עוד לא בונה זוגיות, עוד לא עמל לפרנסה, עוד לא טרוד בחינוך ילדים, לא מחפש איפה לגור, לא צריך למלא מקרר ולא מתייבש בתור לדואר. תקופת הישיבה היא התקופה היחידה שמאפשרת לך להמית את עצמך בכיף באוהלה של תורה מבוקר עד ליל. ועדיין, כשמישהו – זה יכול להיות אפילו אתה – תופס חיזוק, יכולות להיות לזה השלכות דרמטיות במיוחד.
מדי יום, בסיומה של ארוחת הבוקר היינו מכינים קפה ויוצאים למרפסת המאולתרת שלנו לדבר קצת ולתפוס שמש עד הזמן של תחילת סדר א'. תוך כדי הקפה, אשי פרידמן היה מתנדנד על כיסא ההנקה השבור שהבאנו מליד הפח ושומע רזי ברקאי באוזנייה אחת, בנצי־שם־בדוי היה קורא יתד נאמן וצביקה היה כמעט תמיד רץ לגהץ חולצה חדשה כי הקפה היה נשפך לו. וככה, תוך כדי הפעולות הפשוטות והרגילות האלה היינו מקיימים את המרקם של החיים החברתיים שלנו. עד שבוקר אחד אשי פרדימן נעדר מכיסא ההנקה. מישהו אמר שהוא ראה אותו הולך לבית המדרש ישירות מחדר האוכל. וכשניגשנו לשאול אותו בתחילת הסדר איפה הוא היה הבוקר, אשי סימן במבט מצועף שהוא לא יכול לענות באמצע הלימוד ושנדבר איתו אחר כך. עכשיו אני רוצה שתבינו. הכול טוב ויפה. באמת. כל הכבוד מגיע לאשי על השטייגען החדש. אבל זהו בדיוק הקונפליקט! כי מצד אחד אתה מפרגן לו על המהלך, כי מעלין בקודש וכולי, אבל מצד שני בא לך לנער לו את הכתפיים ולהגיד לו יאללה אשי, מה אתה משחק אותה פתאום רבן גמליאל?! לפני שבוע החברותא הכי יציבה שלך הייתה עם רזי ברקאי, אז מה אתה עף עלינו עכשיו עם הצדיקות הזו? אבל תמיד החברים הקרובים של האשי פרידמן התורן היו שותקים במבוכה ובזעם כבוש. כי אף אחד לא רוצה להיות העמלק הזה שמקרר את האמבטיה הרותחת של השטייגען. וככה, אשי היה הולך ומוסיף תורה ומתנתק חברתית ומפסיק לדבר לשון הרע בפנימייה, ולומד משניות בתור למקלחת ולא מצטרף לטיול רגלי בליל שבת ונעדר מכל הרגעים האלה שבהם קורה הדבר הזה שנקרא חיי חברה, אשי היה לומד ומסיים מסכתות ועושה חזרות ומעמיק באחרונים. אשי הרוויח הרבה תורה אבל הפסיד הרבה חברים והרבה חוויות והרבה סיפורים. ככה אני חושב. ולראשונה גם מעז להביע את זה בצורה כזו גלויה. אני לא יודע מה קורה עם אשי היום. אני כמעט בטוח שהוא לא קורא את הטור הזה עכשיו, ואם כן, שייצור קשר.
תקופת הישיבה היא התקופה היחידה שמאפשרת לך להמית את עצמך בכיף באוהלה של תורה מבוקר עד ליל. ועדיין, כשמישהו תופס חיזוק, יכולות להיות לזה השלכות דרמטיות במיוחד
