כמו רבים וטובים, גם אני התמלאתי תחושות לעג, ולחלופין כעס, כשהתפרסמו הציטוטים מהריאיון של השופטת לשעבר אתי כרייף בתכנית "עובדה". "מי אתם שתגידו לי נו נו נו? מה אתם, אלוהי המוסר" הוא משפט לפנתיאון, שלכאורה אומר בעצם: לא רק שיש כאן הודאה בכך שהיא קידמה את עצמה לתפקיד שופטת דרך הקשר המיני עם יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נווה, אלא שהיא גם לא מתביישת בכך.
את הריאיון עצמו ראיתי רק אתמול, באיחור של כמעט שבועיים, ואני מוכרח לומר שהצפייה בו הפכה את דמותה של כרייף מבחינתי להרבה יותר מורכבת. למען הסר ספק: האופן שבו כרייף קידמה את עצמה נשאר בעיני פסול בתכלית; גם הדחתה מתפקיד השיפוט, לאחר שנחשף תהליך הקידום, לגמרי מוצדקת. אבל בהינתן ההקשר, כלל הסיפור הביוגרפי של כרייף, והאופן הכללי שבו מתרחשים מינויי שופטים, כולל שופטי עליון בישראל, מציירים את כרייף יותר כגיבורה של טרגדיה, מהסוג שרבים כמותה חוו בישראל, יותר מאשר כעבריינית שהגיעה לכס השיפוט, כפי שנתפסה בעיני תחילה.
כרייף מצטיירת מהתכנית כאשה מוכשרת, דעתנית, שיודעת גם לסדור היטב את טיעוניה. אבל עוד יותר מכך היא אישה אמביציוזית ברמות מעוררות חלחלה. אם היא מציבה בפני עצמה יעד כלשהו היא חייבת להשיג אותו, ולא רק ששום מכשול לא יעמוד בדרכה, אלא שאבוי למכשול שינסה לעשות זאת.
הדמעות העיקריות שלה בתכנית לא היו, כפי שאפשר היה לצפות, כשדיברה על העוול והפגיעה שגרמה לבן זוגה ולילדיה, אלא כשדיברה על הדחתה מכס השיפוט במונחים של התפוצצות החלום שהיה לה. ברגעים האלה פתאום חזרה האישה הקשוחה, חתולת הרחוב ששום מכשול לא יעמוד בדרכה, להיות ילדה קטנה: מי אתם שתנפצו לי את החלום, היא אומרת, כאילו הייתה זו סוכריה על מקל מצועצעת במיוחד, שילד מרושע גנב ממנה. וכנראה לא במקרה, להתמודדות עם הרגע האכזרי שבו הבינה שהחלום התנפץ, היא הזעיקה, מכל האנשים בעולם, דווקא את אבא.
מסלול החיים שלה היה שונה מאוד מרוב אלה המגיעים לשיפוט. היא לא באה מאצולת רחביה, גם לא מאצולת הציונות הדתית, או אצולה מגזרית כלשהי. היא הייתה ילדה ממושב צרופה, שחלומה באמת לא היה להיות שופטת, אלא עורכת דין. רק כשהתמחתה אצל השופט מיכאל שפיצר, החלה לחלום על קריירת שיפוט. ראיתי אותו, ובא לי גם, היא אומרת, שוב באותו סוג של התפנקות ילדותית. מסתבר שאחרי היכרות ראשונית קרובה עם שופט, כרייף, בעלת דימוי עצמי ובטחון עצמי מרשימים, אמרה לעצמה: מה לעזאזל יש לו שאין לי, ואם הוא יכול, מדוע לא אני? הרצון שלה בקריירת שיפוט מועיד שהמעמד והכבוד היו אצלה יעדים חשובים יותר מהכסף. הרי ברור שעורך דין מרוויח טוב יותר משופט, אבל השופטים נחשבים לאליטה של המקצוע.
ואז, כשהבינה שדרכה להגשמת החלום לא תהיה פשוטה – במשך שנתיים היא אפילו לא זומנה לריאיון ראשוני – החליטה כנראה להשתמש בכל הכישורים והקשרים שעומדים לרשותה. מה יש? השופטים מרחביה לא משתמשים בקשריהם כדי למנות זה את בני משפחתו של זה? האם לא פורסם רק בימים האחרונים – אמנם הרבה אחרי התפוצצות פרשת כרייף – מפי אתי אשד, מי שהייתה דוברת משרד המשפטים, שאהרן ברק בכבודו ובעצמו, "הכהן הגדול" של מערכת המשפט, התערב כדי לקדם את אשתו אלישבע בתפקידי שיפוט שונים? האם השופט בדימוס חנן מלצר, מי שכיהן עד לפני זמן קצר בתפקיד הרם של משנה לנשיאת בית המשפט העליון, לא היוו מיידית עם פרישתו את מעמדו המשפטי כדי לקבל משכורת של 159 אלף שקלים בחודש, עבור שני שליש משרה, כיו"ר חברת הביטוח מגדל? אז מה אשמה כרייף, שאין לה קשרים וכישורים כאלה להציע? בתחרות המטורפת של התרבות העכשווית לכסף, כוח וכבוד, כל אחד מנצל את הכישורים והקשרים שיש לו.
כן, גם אחרי כל זה, לא צריך לקבל את מעשיה של כרייף, והדחתה מכס השיפוט בהחלט מוצדקת. אני גם לא מוכן לקבל את התזה מבית מדרשו של אבישי בן חיים שהפוזיציה של אדם מ"ישראל השנייה" צריכה לגרום לנו להניח שכל חטאיו מומצאים על-ידי "האליטה". אבל, עם יד על הלב, האם באופן מהותי אתי כרייף שונה מאהרן ואלישבע ברק, ומשאר בני האליטה המשפטית הממנים זה את זה? ויותר מזה: האם אתי כרייף שונה מהותית מהדס שטייף, כתבת גלי צה"ל שחשפה את הפרשה? שתיהן נשים כוחניות, ששום דבר לא יעכב אותן בדרכן לצמרת. אבל רק אחת מהן איבדה את תפקידה בעקבות הפרשה.
אז כשאנחנו מצקצקים ומגדפים את כרייף, ראוי שנזכור שהיא בסך הכול מראה לאופן שבו מתנהלים חלקים מאוד רחבים בחברה הישראלית, ולאו דווקא מישראל השנייה. נכון, אצלם זה נראה פחות מסריח, אבל לא שונה באופן מהותי. אם אנחנו לא אוהבים את המראה שמציבה לנו כרייף, כדאי שניאבק לא רק בה, אלא גם בתרבות הכללית שהיא משקפת.
