פרשת "פגסוס" היא רק קצה הקרחון של שחיתות ציבורית שפושה במוסדות המדינה. היא חמורה, פלילית, אנטי דמוקרטית – אבל איננה מפתיעה. מי שעוקב אחרי הבירוקרטיה הישראלית, ובוודאי אחר זרועות האכיפה והמשפט, לא יופתע מביזוי הכוח שהמערכת הזו חיה ונושמת.
במהלך השנים צפינו בלא מעט ריקושטים שניתזו מהשימוש הפסול בכוח השלטוני מצד מערכות האכיפה והמשפט: מסמך יצחקי השערורייתי, החשיפות המטלטלות של ראש חטיבת המודיעין במשטרה לשעבר גיא ניר, התנהלות רוני אלשיך ושי ניצן בפרשת אום אל־חיראן, איונה של המחלקה לחקירות שוטרים, תיקי נתניהו, סיכול מינויו של גל הירש ועוד.
היקפי הבריונות השלטונית בישראל מטרידים מאוד. אפילו בחלק שהוא לכאורה ברשות וסמכות, ישראל כנראה מובילה את העולם המערבי בפגיעה בזכויות הפרט של אזרחים ונבחרי ציבור. פרשת פגסוס מאששת את התמונה הידועה: משטרה שעוברת על החוק, פרקליטות מפלילה ושיכורת כוח, מערכת משפטית שהיא המשך של התביעה באמצעים אחרים, תקשורת פוליטית, אליטות שמועלות בייעודן, ולא פחות מאלה, פוליטיקאים בטווח שבין אנמיים למתמסרים למערכות הכוח הללו.
בבעיה הזו הממשלה הנוכחית לא יכולה לטפל. ראשית, היא קיימת בזכות התגייסותן של מערכות האכיפה והמשפט להפלת הימין ונתניהו. לולא הקמפיין הפלילי של המערכות הללו במהלך הבחירות, ספק אם הממשלה הזו הייתה קמה, הן מבחינת דפוסי ההצבעה הציבוריים והן מבחינת הלגיטימציה למעשי הנוכלות של חלק מהימין־לשעבר, שבחלקם נעשו לכאורה בשם "טוהר המידות", בהסתמכות אבסורדית על מסע התעמולה הלא־חוקי של גורמי האכיפה והמשפט.
מעבר לכך, השמאל, ובעיקר מפלגת השלטון יש עתיד וראשה יאיר לפיד, כרוכים במערכות הללו בקשרים הדוקים. שניים מבכירי יש עתיד הם יוצאי מערכות האכיפה, והם מגינים עליהן בגופם. מערכות אלו מצידן כבר הוכיחו אכיפה בררנית לטובת יש עתיד ומנהיגה, שבתורו כבר צייץ שחשוב לשמור על המשטרה. הסימביוזה הזו לא תאפשר להגיע לחקר האמת.
לבסוף, מבחינה ערכית יש לממשלה הנוכחית נטיות אנטי־דמוקרטיות מובהקות. היא רומסת את האופוזיציה, מתנהלת באגרסיביות בוועדות ובמליאת הכנסת, ומחוקקת חוקים שפוגעים אנושות בדמוקרטיה הישראלית ומעצימים עוד יותר את מערכות האכיפה. לפיד, סער ובנט מוכיחים יום יום שהם אויבי האמת וזכויות הפרט, לא חסידיהן.
הימין מודאג מ"מדינת המעמקים", ה"דיפ־סטייט". אך הממשלה כיום היא ממשלת הדיפ־סטייט, או אם לדייק יותר, היום הדיפ־סטייט הוא פשוט הסטייט. הפוליטיקאים ומערכות המדינה כרוכים זה בזה, מגבים זה את זה, מסתירים ומשקרים זה למען זה. "החקירה" החדשה, אפשר להעריך בבטחה, תהיה עוד מסע תעמולה.
בחסות מערכת המשפט מפלצת האכיפה העצימה את עצמה, לא פעם בניגוד לחוק, ותוך סודיות מוקפדת מהכנסת ומהממשלה
השיטה: פיזור אחריות
האמת המרה היא שהבעיה הזו לא נוגעת רק למערכות האכיפה והמשפט. בכל הקשור למערכות השלטון לאורכן ולרוחבן, ישראל לא מתפקדת כמדינה מודרנית. כל מי שמנסה להבין את אופן הפעולה של הבירוקרטיה הישראלית, נתקל מיד במה שמכונה בפסיכולוגיה חברתית "פיזור אחריות", תופעה רווחת שבה אנשים שנמצאים בקבוצה מפגינים היעדר אחריות אישית. הם מניחים ומצפים שמישהו אחר בסביבה יקבל אחריות, ויודעים שבמקרה של כישלון האשמה לא תיגע בהם אישית.
כך בדיוק פועלים מוסדות השלטון בישראל. למערכות אין אחראי שנותן דין וחשבון. האחריות מפוזרת על פני אינספור מנגנונים, אישורים, גופים, ישיבות עמוסות משתתפים, ומנהלים שלא מספקים תשובות ומפנים איש לרעהו. תרבות השקר וההסתרה פושה במדינה, וכולם משתפים פעולה. מוסדות המדינה אינם פונקציונליים במובן ניהולי או מעשי; הם הפכו לרשת של חברים, "קהילה" של השירות הציבורי, שעליה מתפזרת האחריות.
יתר על כן, מוסדות המדינה בנויים כיום על קביעות ואוטונומיה תפעולית. המשמעות היא שאין סנקציה אפקטיבית נגד עובדים גרועים ומנהלים סוררים, שהמערכת מלאה בהם. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לשתף איתם פעולה, ולהתפלל שיחליטו לעשות מה שביקשת, לא פעם בדרך של סחר־מכר, תמורת טובות הנאה כהגדלת תקציבים, מינויים ואישורי מכרזים. המערכת הזו הרמטית כל כך, עד שאפילו נציבות שירות המדינה, שלכאורה אחראית ליעילות השירות הציבורי, תומכת בהתלהבות במוסד הקביעות ההרסני. אבל מה הפלא? גם הם חלק מקהילת השירות הציבורי.
מה עושים בנידון הפוליטיקאים? למרבה החרפה, משתפים פעולה. עם השנים, תחת ממשלות הימין, הפנימו השרים שההתנהלות המיטבית מבחינתם היא לתת לפקידות לנהל את עצמה, לגבות ולהלל אותה, ולקוות שהקדנציה תעבור בשקט. ממשלות הימין ושריהן, ולא פחות מכך נתניהו, השלימו עם כל גזלה של סמכויותיהם, בעצמם הפחיתו עוד ועוד מהן, ומסרו אותן לבירוקרטיה ולמערכות האכיפה והמשפט.
מצידן, מערכות האכיפה והמשפט המציאו פטנט על: לצורך חקירת מערכות הממשל ונבחרי ציבור, הן מקבלות אוטונומיה מלאה ממי שאמור לפקח ולנהל אותן. לכן הן הפנו יותר ויותר משאבים לחקירות פוליטיות, ותחת מעטה סודיות והדלפות ממוקדות צברו עוד ועוד כוח. בחסות מערכת המשפט מפלצת האכיפה העצימה את עצמה, לא פעם בניגוד לחוק, ותוך סודיות מוקפדת מהכנסת והממשלה. כאשר יכלו, הן גיבו את "הדרג המקצועי", חברי קהילתן, מול הפוליטיקאים, והחלישו עוד את נבחרי הציבור.
כך, באמתלת "שומרי הסף" המגוחכת נרמסה הדמוקרטיה הישראלית, בשחיתות שלטונית מובהקת, שכוללת הכול: מהטבות כספיות ותקציביות, דרך מה שבכל סביבה אחרת היה נחשב סחיטה, ועד לעדויות שקר וחדירה לפרטיותם של אנשים בלי אישור ובניגוד לחוק. הפוליטיקאים הפכו לצללים, ו"טובת המדינה" או "האינטרס הציבורי" הפכו לשם נרדף ל"טובת המערכת", כלומר הקהילה הבירוקרטית.
אין דרך קלה ופשוטה לשנות את האנרכיה הבירוקרטית הזו, שבנויה על רחיצות ידיים הדדיות של מוסדות המדינה, האכיפה והמשפט. המצב המדאיג והמסוכן הזה הפך לנורמה הבסיסית של מערכות השלטון. כדי לשנותו נדרש שינוי יסודי, שדורש קואליציית רפורמה, עם שרים שיודעים מה דרוש, יכולים להוביל שינוי יסודי, חוקי, ארגוני וניהולי, ומוכנים לשלם את המחירים הכואבים שיבואו עם השליחות הזו.
טובת הציבור ועתיד המדינה דורשים מהלך שכזה. אלא שבהתבוננות במפלגות ובנציגיהן כיום, קשה לראות כיצד קואליציה כזו יכולה לקרום עור וגידים. הלוואי שאתבדה.
