אם יש משהו שמסוגל להוציא אדם מדעתו בפרשת פגסוס, הרי שזוהי הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בכוח. אנשים במשטרה, ולא רק שם, לוקחים את הסמכות שהפקדנו בידיהם והופכים אותה לכלי אכזרי ומופקר. זה לא רק הקצין ביחידת הסייבר שאין לו שום בעיה להיכנס לתוך חייו האישיים והאינטימיים של מנכ"ל משרד ממשלתי ולחשוף אותם באופן כמעט חולני. זה גם החוקר במשטרה שמבקש לשבור את הנחקר בכל מחיר, באותה שיטה בדיוק.
החוקר הזה מרשה לעצמו לאיים על האזרח, שמגיע אליו רועד ומפוחד גם כך, באמצעות אותם מידעים אישיים ומשפחתיים שצבר בדרכים שלא יכולות להיות חוקיות.
"אנחנו יודעים עליך הכול. לא יעזור לך כלום. מרגע זה אתה בידינו ונתון לחסדינו" – זה המוטיב העברייני החוזר על עצמו. לפעמים, כמו במקרה של ניר חפץ, החקירה מלווה באיומים ובמניפולציות שנעשו על הנחקר, ומקורבת שהובאה למטה המשטרה רק כדי לרמוס את חפץ ואת הפרטיות שלו ולסחוט ממנו הסכמה לשיתוף פעולה. הדברים כבר פורסמו בהרחבה וגם עלו לדיון בבית המשפט המחוזי.
תחושת הכוח העודף הזו מחלחלת. זו העליונות שמרגיש השוטר על המפגין שבא למחות בבלפור, או מול הבית של בנט ברעננה, או נגד ההתנתקות, או ברחוב בר־אילן בירושלים נגד הרכבת הקלה. הקצין שמרגל מרחוק אחרי האזרח, בשיטות בזויות, אינו שונה מזה שמעיף סטירות למפגין ליד כיכר מנורה (ואחר כך עוד יוצא זכאי בדין). זו גם האדנות המקוממת של הבלשים שמתנפלים על חיים מזרחי בשכונת גאולה אחרי שהעיר להם כי פגעו במכונית, ואחר כך מפוצצים אותו במכות בתוך הניידת וגם בתחנה, עד שהוא נזקק לאשפוז.
השוטרים בשטח מרגישים שהם יכולים, שהם החזקים, שמותר להם, בדיוק כמו איש הסייבר שפרץ באלימות לטלפונים הפרטיים באמצעות תוכנת ריגול מתוחכמת והרס לאנשים את החיים. בדיוק כמו השוטר שדרש מנערה בעלת נטיות אובדניות "תתאבדי כבר" (ובסוף היא התאבדה). שלשום שמעתי את ממלא מקום פרקליט המדינה לשעבר דן אלדד אומר כי אם שופט נתן אישור לחדירה לפרטיות מהסוג הזה, הוא כאילו הסמיך את המשטרה לקשור את הקורבן לגלגל העינויים של האינקוויזיציה או להטביע אותו בנהר. נדמה לי שהפעם הוא לא הגזים.
כולם באותה סדרה של שימוש פסול בכוח מתוך תחושת שררה. זו תת־תרבות שמנוגדת לחלוטין למהות התפקיד. שוטר הוא עובד ציבור שחייב לשרת באדיבות את הציבור שמשלם את משכורתו, ולא להתעמר בו שלא לצורך. לא צריך לדבר על חיסול הדמוקרטיה, אנחנו בדרך לשם, זה ברור, אלא רק על התנהגות יומיומית נדרשת.
ביום רביעי ראיתי ליד בית החולים שערי צדק אישה שחצתה את הרמזור באור אדום כי מיהרה לתחנת הרכבת הקלה ביד שרה. זוג שוטרים שארבו במקום עצרו אותה וביקשו תעודת זהות. הכול טוב ויפה, אם כי אני הייתי מוותר לאישה הזו שנראתה לי די אומללה ואובדת עצות. אלא מה? השוטרים ביקשו מהאישה לעמוד לידם, בקור ירושלמי מקפיא, רגע לפני הגשם, בזמן שהם עצמם נכנסו בניחותא לניידת המחוממת כדי לבדוק את הפרטים. זה היה מראה נוגע ללב. זהו בדיוק שיכרון השררה. את השיח עם האישה, שעמדה עמוסה בתיקים ושקיות של רמי לוי, הם ניהלו דרך חרך צר בחלון הצדדי שפתחה השוטרת, כדי שחלילה לא תתקרר.
ולמה בעצם? האישה הזו אינה עבריינית. היא רק טעתה בריצתה אחרי הרכבת. למה היא צריכה לעמוד בקור 20 דקות ולחכות כך לבירור המשטרתי המתעכב הזה? למה שזוג השוטרים לא יזמינו אותה לשבת במושב האחורי של הניידת כדי שגם היא תתחמם קצת? מה הבעיה? מדוע, לחלופין, הם לא צילמו את התעודה, שחררו את האישה לדרכה, ואת הקנס היא כבר תקבל הביתה? לא צריך גם קצת היגיון והתחשבות במשטרה הזו?
שוטר הוא עובד ציבור שחייב לשרת באדיבות את הציבור שמשלם את משכורתו, ולא להתעמר בו
אפשר תמיד לשאול מאין נובע הביטחון המעצבן הזה לעשות מעשים לא חוקיים ברשות ובסמכות. למה המשטרה לא יכולה להיות אחרת, כמו במדינות שאינן באפריקה, בדרום אמריקה או במזרח התיכון. פרופ' ישעיהו ליבוביץ חזה את המצב הזה עוד בחייו, לפני שנים רבות – את ניצול העליונות, את השאיפה לחדור לכל פינה בחיינו. "תוך שנים ספורות לא יימצא פועל או איכר יהודים. נהיה עם של משגיחים, פקידים, שוטרים ושוטרי חרש", כך כתב בידיעות אחרונות באפריל 1968. "זו תהיה מדינת ש"ב שתעצב את האטמוספרה הכללית עם אפליקציות (השלכות) ניכרות על חירויות היסוד שלנו, חופש הדיבור, הביטוי וההתאגדות. השחיתות תהיה אגדתית".
ליבוביץ כורך את הדברים עם כיבוש השטחים ב־1967. זהו נושא פילוסופי מדיני וחברתי רב־משקל, וברור שהשליטה על עם אחר הגיעה בסוף לתוכנו באופן בלתי נמנע. השאלה היא איך בולמים עכשיו את תחושת הכוח המסוכנת של רשויות החוק, את ההפקרות שמחרידה את חיי הפרט והמדינה, את המשך ההידרדרות במדרון החשוך. איך מחזירים את המשטרה למצב שבו היא תעשה את תפקידה האמיתי – לשרת את הציבור מתוך כבוד ולא מתוך אדנות, זלזול ושיטות אפלות.
אולי פרשת פגסוס היא נקודת המפנה. ועדת חקירה ממלכתית רצינית יכולה לחשוף את הכול לעין השמש. לוועדה כזו יש מלוא הסמכויות לחקור, להמליץ, לפטר ואפילו להוביל את האשמים לדין אם צריך – וטוב שכך. משהו חייב כאן להשתנות, וזה מתחיל במפכ"ל המשטרה, דרך מפקדי המחוזות, הקצינים בשטח ושוטרי המקוף. ליבוביץ לא היה כותב את המסות שלו על שלטון החוק ואובדן הדמוקרטיה אילולא חזה במו עיניו בתהליכים שקרו במזרח אירופה בתחילת המאה שעברה, ואחר כך לחם בתופעות אנטי־דמוקרטיות עם קום המדינה.
הכי חשוב, אם כן, לשנות את חוקי הפעילות, את ההתנהגות, את האטמוספרה הכללית. פרשת פגסוס עשויה להיות מבוא למהפכה הכרחית, אם ועדת החקירה שתקום תהיה גם קונקרטית ומענישה. אחרת לא עשינו כלום.
