"האח הגדול עינו פקוחה", כתב ג'ורג' אורוול כבר בשנת 1948 בספרו "1984", שבו טבע את המושגים "משטרה חשאית" ו"משטרת המחשבות", כאשר עולם הסייבר כפי שהוא מוכר לנו היום לא היה עדיין אפילו בבחינת מדע בדיוני. אך מאז זרמו כמויות אינסופיות של מידע במחשבים ובטלפונים של כולנו, וכעת המקום הראשון לדעת את צפונות ליבם, סודותיהם ואורחות חייהם של מרבית בני האדם במאה ה־21, הוא הטלפון הסלולרי שלהם.
הזכות לפרטיות הוכרה כזכות יסוד בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. סעיף 7 לחוק קובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות" וכי "אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו וברשומותיו". ואולם מתברר שוב שחוקי יסוד לחוד ומציאות לחוד. ולהוותנו, הגופים שפגיעתם בזכות יסוד זו היא הקשה והרבה ביותר הם רשויות האכיפה. אכן, לצערנו קיימים מקרים לא מעטים שבהם הפגיעה בפרטיותו של אדם נדרשת לשם הגנה על ביטחונו של הציבור, אך זו צריכה להיעשות במסגרת שקילת האיזונים בין זכות היסוד לפרטיות אל מול אינטרסים וזכויות אחרות – והכול במסגרת החוק.
אומנם בשלב זה העובדות טרם התבררו דיין והן בבחינת "לכאורה", אבל כך או אחרת, שום אדם במדינה אינו יכול להישאר שווה נפש אל מול הפרסומים הקשים בדבר החדרת רוגלות לטלפונים של אזרחי המדינה ומול עובדות שהמשטרה כבר מודה בהן, גם אם בחצי פה (לאחר הכחשה קודמת בפה מלא).
יש לזכור כי שימוש בכלים טכנולוגיים הוא הכרחי לכל גוף אוכף חוק – פלילי וכל שכן ביטחוני. למשל, ללא שימוש בעזרים טכנולוגיים, לא היה התיק של רוצחי הנער אבו־חדיר, שבו טיפלתי, מסתיים בהעמדתם לדין. ואולם, השימוש בכלים פולשניים אלו צריך להיעשות תוך שמירה על מידתיות ואיזונים השומרים על זכויותינו.
כמי שהיה אמון על ניהול אלפי חקירות פליליות ותיקים אסטרטגיים ורגישים במשך עשרות בשנים במסגרת פרקליטות המדינה, אני מכיר את כל הוראות החוק והכללים החלים על הפעלת אמצעי מעקב על אזרחי המדינה. לצערי הם אינם מספקים לאזרחים את ההגנה והפיקוח המתחייבים כדי למנוע פגיעה בלתי מידתית בפרטיותם.
ככלל, הוראות הדין מחייבות קיומו של חשד סביר כנגד חשוד כבסיס לכל פעולת חקירה (מודיעינית או חקירתית), כמו גם החלטה שיפוטית המאשרת את ביצוע המעקב. כיום קיים פער עצום בין הטכנולוגיה לבין הוראות הדין, אך פער זה אינו ההסבר לתופעה שבפנינו. החוק מאפשר בתנאים מסוימים ציתות לשיחות טלפון בכפוף לאישור נשיא או סגן נשיא בית משפט מחוזי. החוק גם מאפשר חיפוש בכליו של חשוד, ובכלל זאת חיפוש פיזי בטלפון שנלקח מחשוד. החוק אינו מתייחס כלל לאפשרות של התקנת רוגלה, החושפת את האזרח עירום ועריה מול אנשי המשטרה. כיום טלפון סלולרי אוצר בתוכו מידע עצום. לא מדובר באותו מכשיר ישן שאליו מתייחסת החקיקה, אלא במחשב לכל דבר. מרבית הפעילות בטלפון אינה כוללת שיחות אלא פעולות אחרות, רובן פרטיות ורגישות. התקנת רוגלה הופכת את אזרחי המדינה לעירומים בפני המשטרה, שיש לה גישה לכל סודותיהם, אף אלו המוסתרים מקרוביהם.
אם אכן נכונים הפרסומים, ורוגלות הוחדרו באופן כמעט שיטתי לאזרחים אשר אינם חשודים בשום עבירה, זוהי אחת השערוריות הגדולות של רשויות האכיפה בתולדות המדינה, וכמובן אירוע מדאיג ומפחיד. אם הפרסומים נכונים, הרי שבמשך כמה שנים גורמים במדינת ישראל פעלו כלפי אזרחיה לא כמדינת חוק ואפילו לא כמדינת משטרה, אלא כמדינת משטרה חשאית. בנימה אישית ומקצועית אומר שהדבר כה לא מתקבל על הדעת, שאני עדיין מסופק מאוד אם הפרסומים מדויקים.
אם אומנם המשטרה נהגה לבקש מנשיאי בית משפט או משופטים להתקין רוגלה על יסוד הדין הקיים, מבלי להציף בפני השופטים את מהות פעולת הריגול המתבצעת, והשופטים חתמו מבלי להבין את העניין לאשורו, הרי שמדובר בליקוי מאורות והפרה חמורה ביותר של זכויות אדם. אם לאחר קבלת הצו גורמים במשטרה גם חרגו במתכוון מגבולותיו, מדובר במעשה חמור העולה כדי מעשה פלילי. ועל אחת כמה וכמה אם גורמים במשטרה שתלו רוגלות ללא החלטות שיפוטיות ומבלי שהיעדים הוגדרו תחילה כחשודים, כי אז חוששני שאין די באוצר המילים המשפטי והמהותי שצברתי בימי חלדי כדי לתאר ולהוקיע התנהלות זאת.
מדאיגה לא פחות תגובתה הראשונית של המשטרה לפרסומים. במסגרת התגובה נשלחו לאולפנים שורת קצינים בכירים שמסרו גרסאות, אך אלה התבררו תוך זמן קצר כחוטאות למציאות, ויש שיאמרו אף לאמת. כך או אחרת, הדימוי של משטרת ישראל כגוף שהמחויבות לאמת אינה תמיד נר לרגליו, התחזק. האמון השחוק של הציבור במשטרה כמעט והתאייד. זו המשטרה של כולנו, ועלינו לשמור עליה כדי שתוכל לשמור עלינו.
המקרה הציף רק חלק מבעיה קשה ורחבה הרבה יותר. הפגיעה בפרטיות של רבים מאיתנו אינה נתחמת רק בשימוש בתוכנות דוגמת זו של NSO. זכות היסוד לפרטיות נרמסת כמעט בכל חקירה פלילית. חדירה לטלפונים של אזרחים נעשית כדבר שבשגרה באלפי תיקי חקירה שבהם ידם של חוקרי המשטרה קלה על ההדק, והם מבקשים ואף מקבלים אישור לכך מבית משפט שלרוב אינו מדקדק בהגבלות שיש להטיל על החוקרים ביחס לאופן החיפוש ומטרתו. מרבית הדיונים והפעולות המובילות לפגיעה בפרטיות נעשים במעמד צד אחד, ולאחר שהמידע מופק והסוסים בורחים מהאורווה – מאוחר מדי לתקן. תכולת הטלפונים מועתקת כולה, ופעמים רבות מועברת כלאחר יד לגורמים רבים בלתי קשורים.
ואם לעת הזאת הגענו, ראוי שנשכיל לנצל את ההזדמנות לשידוד המערכות כולן ולשינוי יסודי של הגישה וההתנהלות מול זכות היסוד לפרטיות. אין מדובר בתחילתו של מדרון חלקלק – מהפרסומים של עיתון כלכליסט ומהמציאות המוכרת לכל מי שעוסק בתחום, עולה כי אנו כבר מתגלגלים עמוק במורד. יש לפעול לשינוי מיידי של החקיקה ושל הכללים, והפיקוח על הרשויות בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות של כולנו. ולא פחות חשוב, יש לפעול לשינוי הגישה של כלל מערכת אכיפת החוק ובכלל זאת של בתי המשפט בכל הנוגע לשמירה על הפרטיות וחדירה לטלפונים של אזרחים. כן ראוי לשקול בחיוב את השימוש בחוק המתגבש של שר המשפטים בדבר פסילת ראיות שהושגו שלא כדין.
בנסיבות שנוצרו, מתחייבת חקירה חיצונית ויסודית של הפרשה כדי להחזיר את אמון הציבור ברשויות.
עו״ד אורי קורב הוא לשעבר בכיר בפרקליטות המדינה וכיום שותף במשרד ״בן צור קורב ושות׳״
